קרבן משה - ר' משה זאב פרידמן

הספר יצא לאור ביפו בשנת תשמ"ו
נושא הספר: חידושים על עניינים שונים בש"ס
מיקום המבוא בספר: הקדמה - בעמודים: רפה - שיד

תקציר המבוא:

במבוא, שכותרתו "אלה מסעי" מפרט המחבר בהרחבה את קורות חייו בכמה תקופות:
השנים שלפני השואה – הולדתו בעיר הוניאד שברומניה, הישיבות שלמד בהן ברומניה ובהונגריה, האנטישמיות ברומניה בשנות השלושים.
תקופת השואה – המחבר סוקר את גורל בני משפחתו ורבותיו, ואת קורותיו שלו בפלוגות העבודה בצבא הונגריה (מונקא סאזאד).
עם סיום המלחמה – תאור של המצב ברומניה, ושל החיים במחנה הסגר בקפריסין, שם שהה בדרכו לארץ ישראל, והקים ישיבה לבחורים.
העליה לארץ ישראל – המחבר מתאר את פועלו לחיזוק חיי הדת ביפו, שם כיהן כרב.

המבוא:

קרבן משה

הקדמה

לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, אתחיל לכתוב בס"ד הקדמה לספרי "קרבן משה". שהרי כמדומני שאמרו מחברי ספרים : ספר בלי הקדמה כגוף בלי נשמה, ואם ישאל השואל, מה ראיתי על ככה להיות בין מחברי ספרים, הלא זה ראוי לגדולים, אען ואומר : חוץ ממה שישנם ענינים גדולים בהדפסת חידושי תורה כמבואר בספה"ק, אצלי הוא טעם פשוט, היות שלדאבוני לא זכיתי להשאיר בן זכר בחיים שבני נשרפו לדאבון ליבי בימי השואה עם מליוני הנשמות הקדושות של עם ישראל, אנשים נשים וטף הי"ד במהרה, וידוע מהסה"ק שחידושי התורה הם כמו הבנים של האדם, ולכן הנני מדפיס כאן חדושי תורה שהם יהיו לזכר הקרבנות מבני הזכרים שעלו על המוקד, ולכן גם נתתי שם לספרי "קרבן משה", כיון שהוא לזכר הקרבנות שהקרבתי הי"ד.

בני הי"ד היו נכדי מו"ח הגאון הקדוש מוהר"ר אברהם ליכטנשטיין, בן לאותו גאון וצדיק מרן רבי ברוך בנדיט ליכטנשטיין האבדק"ק קראסנא, ששניהם עלו ג"כ על המוקד עם משפחותיהם הי"ד ונשארו רק אודים מוצלים מהאש. וידוע מש"כ הגה"ק מוהר"ר הלל ליכטנשטיין האבדק"ק קולומיא זצ"ל בהקדמת ספריו משכיל אל דל, ועת לעשות, שאבותיו היו רבנים גאונים וצדיקים עשרים וארבע דורות יושבי על מדין, אבות בתי הדין בקהילותיהם מאב לבן, ואולי יהיו חידושי אלו הנדפסים כאן לעילוי נשמות הקרבנות וגם למזכרת לאלה ששרדו ממשפחה מפוארת זאת. וגם בזיו"ש שלי עם הרבנית הצדקנית מרת רבקה שתחי' לאוי"ט בת חותני הגאון הקדוש רבי חיים לייב מערץ זצוק"ל - הי"ד, דומו"צ בעיר מונקאטש, (חתנו של הגאון הצדיק המפורסם רבי משה שפיצר זצ"ל הראב"ד בעיר מונקאטש). לא זכיתי לבן זכר שיתקיים, ובפרט על האסון הנורא שקרה לנו עם בתי הבכורה מרת חיה דאכה ע"ה שנשרפה חיים על ידי אש שפרצה בבית. אלו הם הקרבנות של משה, והחידושים שלי יהיו לזכרם אכי"ר.

ואם יאמרו מבקרי המומין, וכי ראויין חדושים אלו לעלות על שולחן מלכים, תמכתי יתדותי בדברי רבינו הגאון בעל חת"ס זצ"ל בפרשת בחוקותי שכתב לפרש הפסוק (ויקרא כו. ד.) : ועץ השדה יתן פריו ודרשו חז"ל (עי' כתובות קי"ב ע"ב) : אפילו אילני סרק יעשו פירות, עפ"י המשנה (פ"ו דאבות מ"א) : כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ר"ל תלמידים העוסקים לשמה בעיון ומפלפלים בהלכה ולבסוף נידחו דבריהם, מ"מ הקב"ה כותבן לזכרון למען אשר לא תהיה יגיעתן לריק, וע"ז אמרו חז"ל (פ"ג דאבות מ"ג) שעל שנים שעוסקין בתורה נאמר הפסוק : אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב בספר זכרון לפניו ע"כ, דהרבותא היא, שאפילו אותו שטעה, יזכרו דבריו בספר החיים למעלה, והיינו: זוכה לדברים הרבה, שאפילו הדברים שאינם צודקים זוכה בהם, והיינו : אם בחוקותי תלכו שדרשו חז"ל (בתו"כ) : שתהיו עמלים בתורה, אז - ועץ השדה; אילן סרק ג"כ יתן פריו, שאפילו הסרק שאין פריו צודק מ"מ יתן פריו עכת"ד ודפח"ח.
הרי שלך לפניך, שאפילו אם ימצא מישהו שיערער על החידושים בספרי שאינם צודקים, אבל בכ"ז הקב"ה חדי בפילפולא, והוא כותבן לזכרון, ואם חידושי יעלו על שולחן מלכו של עולם דיי.

ובפתח דבריי, אני פונה לחתניי ובנותיי, לנכדיי ונכדותיי שיחיו, שחוץ ממה שילמדו בספרי בחדושי התורה, יתנו לבם לשלושת המדורים בספרי, א', הנהגות הטובות, שרשמתי בעניני עבודת השי"ת ודרך ארץ ויהי' זה לכם לתועלת בעזהי"ת. ב', בקונטרס "אלה מסעי" שהוא סיפור קורות חי והתלאות שעברו עלי בכל הזמנים מימי נעורי בחו"ל, במלחמה הנוראה, ובעלותי לארץ דרך קפריסין ובארץ ישראל. וכתבתי זאת על פי המובא בהקדמת ספר "ברכי יוסף" להגאון החיד"א זצ"ל, שכל אחד צריך לכתוב קורות חייו והניסים והנפלאות שהקב"ה עשה עמו, הטוב כי לא כלו רחמיו, והמרחם כי לא תמו חסדיו, שזה יחזק את האמונה בבורא העולם שאל יפול האדם ברוחו. ויבוא ח"ו לידי יאוש בכל עידן וזמן, כי ישועת ה' כהרף עין. ג', בקונטרס: "מגילת היוחסין" שערכתי כדי שתדעו מאיזה משפחות מפוארות ושושלות קדושות אתם יוצאים, וזה מחייב את כל אחד ממכם ביתר שאת בעבודה תמה להשי"ת ולומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי, וכמובא בספר היוחסין ענף עץ אבות סימן י' בצוואת מרן שבתי שעפטיל בעל "ווי העמודים" זצ"ל, שראוי לכל איש לעשות ספר יוחסין לזרעו וכו', ובכן תצוו את בניכם ובניכם לבניהם עד עולם כי אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על המיוחסים שבישראל וכו' עכ"ל. וידועין דברי אביו השל"ה הקדוש עה"פ : וזכרתי את בריתי יעקב הנאמר בסוף התוכחה, לרמז שאם האדם בא ממשפחה חשובה ומפוארת שסיגלו האבות לעצמם דף מפואר בקיום המצוות ועבודת השי"ת, והוא אינו ממשיך ח"ו בדרכם, זה מגדיל ביתר שאת את העונש ח"ו.

ולכן נא ונא חתני, בנותי, נכדי ונכדותי, תתאמצו ותתחזקו ללכת בדרך האבות הקדושים.

והנני מביע כאן תודה וברכה להאברך היקר המופלג בתורה ויר"ש חריף ובקי טובא הרב הגאון מוהר"ר ר' דוד אברהם מנדלבום שליט"א ראש מכון "גלעד" להנצחת מורשת רבני פולין זצ"ל, אשר הוציא וערך בטוב טעם ודעת כמה וכמה ספרים חשובים, וגם בספר זה השקיע הרבה כוחות ומסירות לסידורו ועריכתו בצורה יפה, ישלם ה' כפעלו הטוב ופועל ידיו ירצה.

תוספת ברכה מיוחדת להאברך היקר המופלג בתורה ויר"ש חו"ב הרה"ג ר' אברהם מרדכי וקשטוק שליט"א שעזר הרבה במסירות רבה ובנאמנות בהעתקת קונטריסי הכת"י שלי, בסידור, עריכת והגהת הספר, תהא משכורתו שלימה מן השמים בברכה וחיים.

ובמקום זה הנני נותן שבח והודיה, לבורא כל העולמים, אשר זיכני ברוב חסדו לעלות לארצינו הקדושה אחרי הסבל האיום והנורא בימי השואה, וזכיתי יחד עם זוג' הרבנית הצדקנית מנשים באוהל תבורך רודפת צדקה וחסד, בת קדושים וצדיקים מרת רבקה שתחי' לאוי"ט לראות זרע ברך ה', עוסקים בתורה ובמצוות, הולכים בדרכי אבותינו הק'. דרך התורה והחסידות, כולם אהובים כולם ברורים, נושאים חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם, יזכנו השי"ת לראות מהם וצאצאיהם, רוב עונג ונחת דקדושה עד עולם אכי"ר.

ברכה מיוחדת בפי לזוג' הרבנית הצדקנית מנשים באוהל תבורך מרת רבקה תחי' על עזרתה הרבה שאוכל לשבת על התורה ועבודת השי"ת, ודירבנה אותי להוציא את חידושי לאור עולם. זכות אבותינו הקדושים יגן עלינו ועל צאצאינו, להאריך ימינו בטוב ובנעימים, דשנים ורעננים מתוך בריאות טובה וחדות הנפש אכי"ר.

כן תוספת ברכה לידידיי הרבנים החשובים שליט"א, אשר עודדו אותי להדפיס חידושיי ולהוציאם ולהפיצם על פני תבל, ובאמת הדפסת חידושי תורה פרי עמלו של האדם, הוא דבר גדול, ועלה בדעתי בס"ד לפרש הפסוק בישעיה הנביא (מד. ד.) : זה יאמר לה' אני וזה יקרא בשם יעקב וזה יכתוב ידו לה' ובשם ישראל יכנה ע"כ, שהכוונה בזה, שאם אדם אומר לאחרים: לה' אני, ובהסברה באמרי פיו להשפיע עליהם אמונה בה' וקיום התורה והמצוות שהרי תלמוד תורה דרבים הוא דבר גדול, וזה יקרא בשם יעקב מדריגת יעקב, אבל : וזה יכתוב ידו לה', אם כותב את חידושיו ואמרותיו ומביאם לדפוס אזי: ובשם "ישראל" יכונה, זוהי מדריגה יותר גדולה אפילו מתלמוד תורה דרבים, וכמבואר בספה"ק גודל התועלת של אלו המדפיסים את חידושיהם וקובעים אותם בספר, שזה עומד לדורי דורות, אבל הלימוד בפה הוא רק לשעתו כיון שאח"כ התלמיד השומע יכול לפעמים לשכוח מה שהרב למד עמו. משא"כ המדפיס חידושיו, זה עומד לדורי דורות.

וכן מובא בהגהות "ברית עולם" להחיד"א על ספר חסידים סימן תק"ל כי כשאדם כותב בספר מה שלומד איזה חידוש, כתיבה זו עולה לו במקום קרבן עכ"ל. ובוודאי כוונתו, שעל ידי הכתיבה גם מפרסם אח"כ חידושיו לאחרים, ובמיוחד אם קובעם בדפוס וקיימים לעולם, וזה שעולה לו במקום קרבן, וזה ג"כ עוד טעם להשם : "קרבן משה" שנתתי לספרי, שהחידושים שאני קובעם בדפוס הם במקום קרבן. ותפילתי להקב"ה שאזכה עוד בחיים חיותי להוציא לאור עוד כרכים מחידושי הרבים הנמצאים באמתחתי על כל מקצועות התורה בעזהי"ת.

ויהא רעוא דאימא מילתא דתתקבל על לבות הלומדים ומתעמקים בעומקה של תורה וחסידות, בשערים המצויינים בהלכה ובכל ד' דרכי הפרד"ס, להרחיב את מחשבתם ולהוסיף על הענינים המדוברים כידם הטובה.

בחתימת הדברים אציב פה מצבת זכרון לאבי מורי הרה"ח מו"ה מנחם מנדל ע"ה בהרה"ח ר' בנימין אהרן זצ"ל שנלקח לשרת בצבא של מדינת אסטרייך-הונגריה בימי הזעם של מלחמת העולם הראשונה, ונפצע אנושות ופרפר בין חיים למות ג' ימים, ונקבר במדינת איטליה, ולאמי מורתי האשה הצדקנית מרת דאכה הי"ד, אשר מסרה נפשה לגדל אותי על ברכי התורה והיראה, בת הרה"ח ר' יוסף מרדכי בלונדר ע"ה, ולזוג' הראשונה האשה הצדקנית מרת זיסל הי"ד בת הרה"ג מוה"ר אברהם ליכטנשטיין רב ומו"צ בק"ק סאמש-אויוואר הי"ו עם בנינו היקרים הילד חיים מנחם הי"ד, הילד יוסף מרדכי הי"ד והילד ישעיהו הי"ד והילדה שיינדיל ע"ה.

כן אציב בזה מצבת זכרון לאבי חורגי ר' מרדכי יוסף ברונשטיין בן ר' דוד הי"ד, אשר בביתו גדלתי, ואחי מנחם מנדל הי"ד ואת נשמת דודי ודודותי וכל משפחתי הן מצד אבי והן מצד אמי שנהרגו ע"י הרשעים האכזרים בשנות הזעם ולא באו לקבורת ישראל ולא ידע איש את קבורתם ינקום ה' נקמת דמם ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו תנצב"ה.

וטרם אכלה לדבר, אשא תפילה לפני אדון כל הנשמות, בעד נשמת חותני בזו"ש הגה"צ המפורסם מו"ה חיים יהודה מארץ זצ"ל רב ומו"צ בעיר מונקאטש הי"ד, בן הרה"צ מו"ה דוד צבי מארץ זצ"ל, ונשמת חמותי הרבנית הצדקנית מרת חי' הי"ד בת הגה"צ מו"ה משה שפיצר זצ"ל הראב"ד בק"ק מונקאטש, ובתם פרימה אסתר ובעלה הרה"ח ר' משה עם כל יו"ח הי"ד במהרה, ובתם רחל עם כל יו"ח, הי"ד במהרה.

אחרון חביב אציב מצבת זכרון לילדי חמודי מזווי"ש, שנקטפו בטרם אבם, האשה הצדקנית הרבנית מרת חי' דאכה ע"ה (אשת יבלחט"א הרב יששכר דוב בידרמן שליט"א), ובתי הילדה אלטע מלכה רחל ע"ה ובני הילד חיים יודא מנחם ע"ה שנפטרו כאן בארה"ק, ומנ"כ בבי"ה זכרון מאיר בבני ברק. תהי נשמתם צרורה בצרור החיים וינוחו בשלום על משכבם.

(עמוד רפה)
וזה החלי, בעזר צורי וגואלי

(א)

נולדתי בעזהשי"ת בעיר הוניאד (הועדין) שברומניה, מחוז קלוז'ש (קלויזנבורג) במדינת זיבנבירגן - בשנת תער"ב ביום כ"א לחודש מרחשון (ולמספרם: 12.11.1911) לאבי מורי הרה"ח המופלג בתורה מוה"ר מנחם מנדל בן הרב החסיד המופלג בתורה ובחסידות מוה"ר בנימין אהרן פרידמן זצ"ל ומרת פערל ע"ה. ולאמי מורתי האשה הצדקת וצנועה במעשיה, שנשרפה בז' סיון תש"ד בכבשנות האש של אושוינצים ע"י הרשעים הארורים רוצחי עם ישראל מרת דאכא בת הרה"ח המופלג בתורה וביראת שמים מוה"ר יוסף מרדכי ברבי אשר לעמיל ז"ל למשפחת בלונדר, ה' ינקום דם אמי מורתי במהרה.

(סבי, אבי אמי רבי יוסף מרדכי הנ"ל וזוגתו סבתי מרת מאמיל ע"ה בת רבי אברהם ז"ל, טמונים בבית החיים של קראסנא. וחתני הרה"צ ר' זיידע רוזנבוים שליט"א וזוגתו, בתי הרבנית מאטיל רייזיל שתחי' לאוי"ט היו על קברם בעת שביקרו ברומניה).

שמי משה זאב קרא לי אבי זצ"ל כמדומה לי, כי קרוב לזמן לידתי הסתלק לעולמו האדמו"ר הגאון הצדיק מרן ר' זאב גולדברגר האבדק"ק הוניאד זצ"ל, מחותנו של מרן הגאון הקדוש הצדיק הרב ר' אברהם יהושע פריינד האדמו"ר מנאסויד זי"ע (שבנו הרה"צ מוה"ר ישראל זצ"ל היה חתנו וממלא מקומו). ועל שמו קרא לי אבי זצ"ל זאב, וכמדומני שהשם משה הוא ע"ש סבי זצ"ל מוה"ר משה פרידמן שהיה גר בעיר שימלוי מחוז סילאדיא.

בדרך אגב אכתוב למזכרת, שלסבי זקני מוה"ר משה זצ"ל הנ"ל היה בן בשם ר' יצחק אייזיק ז"ל, ושמעתי מסבי רבי בנימין אהרן, שעל חתונתו שלו נכח גם אחיו ר' יצחק אייזיק הנ"ל וכבדוהו לומר דברי תורה לכבוד השמחה, ומרן הרב ר' זאב האב"ד דק"ק הוניאד שהי' מסדר הקידושין הביט בפני אחיו ר' יצחק אייזיק הנ"ל במשך כל הזמן שאמר דברי תורה, והיה לו התפעלות גדולה, ואמר אח"כ שתורה כזאת מזמן רב לא שמע, שהתורה הזאת היא רזין דרזין, וידוע שהחזיקו את ר' יצחק אייזיק הנ"ל לאחד מהל"ו צדיקים.

סבי ר' בנימין אהרן זצ"ל, היה חסיד גדול, והיה מקורב לאדמו"ר מנאסויד זצ"ל ולבנו מוה"ר ישראל הנ"ל זצ"ל, והם קרבוהו מאד מאד מחמת חסידותו והיראת שמים שלו, הפשטות והתמימות שלו ומידותיו הטובות, והעריצוהו וחבבוהו עד למאד, וגם הוא היה להם לעזר ולהועיל בכל מה דאפשר בחיי הקהילה.

דבר פלא סיפר לי ש"ב מו"ה משה פריינדליך נ"י מבני-ברק כי אמו ע"ה היתה בת מו"ה אברהם יעקב (בן אבי זקיני הרה"ח ר' משה פריד ז"ל), כי היה בעצמו בהלויה של זקיני מו"ה בנימין אהרן ז"ל. ובעת הקבורה הוצף פתאום הקבר מים רבים. ואמרו אז המספידים, שזה בשביל שטרח בכל כוחו ומאודו שהמקוה בחצירו של מו"ר האדמו"ר מנאסויד-האניאד זצ"ל תהיה חמה כל יום ויום. ולכן נתקיים אצלו הפסוק וזרקתי עליכם מים טהורים. והי' לפלא.

וסבי זה הרב מו"ה בנימין אהרן טמון בבית החיים של הוניאד, וכן טמונה שם סבתי מרת פעריל בת מו"ה משה פריד ז"ל.

גיסו של סבי הנ"ל, היה הרה"ח הגדול בתורה ובחסידות מו"ה פנחס גוטרר ז"ל, כי שניהם היו חתנים אצל הרה"ח מו"ה ר' משה פריד ז"ל מהאדאש. הר' פנחס הנ"ל, היה חסיד ומקורב אצל האדמו"ר הגאון הצדיק מנאסויד זצ"ל והיה מתמיד גדול בתורה, וירא שמים וחסיד גדול, וזוכרני איך שהוא בא תמיד עם הגמרא הגדולה תחת שכמו ללמוד בבית המדרש, וכן זוכרני את חדרו המיוחד בביתו שהתמיד שמה בלימוד התורה יומם ולילה בעתות הפנאי, אף שהיה עוסק גם במסחר. הוא בחן אותי הרבה פעמים בעת לימודי בישיבת אדמו"ר מרן ר' יעקב יחזקיהו גרינוולד האב"ד דק"ק הוניאד זי"ע ואמרתי לפניו חדושי שחידשתי.

אודות סבי הרה"ח ר' משה פריד ז"ל הנ"ל, שמעתי במשפחתי ג' סיפורים מענינים ואביאם כאן.

(עמוד רפו)
סופר לי, שהי' רגיל לנסוע בעגלה הרתומה לסוס, ולעבור בכפרים ועיירות קטנות, להשגיח בעניני הכשרות, הצניעות וכדו', פעם כשעבר בחורף עם עגלתו ליד יער, ובחוץ ירד שלג, פשט את מעילו והשאירו בעגלה וירד בגפו ליער, כדי לעשות גלגול שלג, העגלון הגוי בראותו זאת מיד הריץ את סוסיו ונמלט מהמקום כשחפציו ובגדיו של סבי ז"ל נשארו בעגלה, כשיצא סבי ז"ל מהיער, נאלץ ללכת כך עד למקום ישוב הקרוב ביותר: וזה הי' בעצומו של חורף קר...

עוד סופר, שבאחת ממסעיו הרגיש שהסוסים נעצרו ולא מוכנים להמשיך הלאה, כשיצא מהעגלה לראות פשר הדבר, נדהם לראות מולו זוג אריות ענקיים רובצים להם מולו. ומפחדם לא התקדמו הסוסים עוד. סבי ז"ל לא נבהל ולא התרגש, אלא החל לומר פרקי תהילים וללחוש כוונות שידע, כעבור כמה דקות קמו זוג האריות והלכו להם לדרכם. וכמובן שסבי ז"ל יכל להמשיך ג"כ בדרכו.

עוד סיפר לי ש"ב מו"ה משה פריינדליך הנ"ל, כי שמע כמה פעמים מאמו ע"ה שסבי זקיני מו"ה משה פריד הנ"ל הי' רגיל לשבור הקרח בנהר ולעשות גלגולי שלג ולטבול בכפור הזה וזה הי' מנהג רגיל אצלו.

אני כותב כל זאת כדי שנדע כיצד נראו אותם אנשים מהדור הישן, שנחשבו כאילו לבעלי בתים רגילים. ויש לנו ללמוד ממסירות הנפש שלהם לעבודת הבורא וללכת בדרכיהם הקדושות. ויהי רצון שלא ייבש המעיין ולא יקצץ האילן אכי"ר.

סבתי היתה האשה החשובה הצדקת מרת פערל בת הרב החסיד מוה"ר משה פריד הנ"ל, היא היתה עזר לבעלה סבי הנ"ל, שיוכל לישב על התורה והעבודה, והיא היתה מנהלת את כל העסקים בעניני הפרנסה.

הסבתא הנ"ל היתה טובת לב עד מאוד, היא עזרה לי בהרבה בכסף ושאר דברים נחוצים בעת לימודי בחדר ובישיבה, כשבאתי לבקרם כמה פעמים בשנה.

שמעתי פעם מסבי ר' בנימין אהרן זצ"ל שאמר : מדרכו של כל מחבר ספר להעמיד שמו בספרו ברמז או במפורש, גם הקב"ה נותן התורה הזכיר שמו בר"ת חמישה חומשי תורה בראשית ואלה ויקרא וידבר אלה, זה שם א-ה-י-ה ועם חמישה התיבות הוא בגי' : כ"ו, כמנין שם י-ה-ו-ה ודפח"ח.

סבי הנ"ל סיפר דבר פלא מסבתי זקנתי אמו של סבי הנ"ל, שפעם אחת בא הגאון הקדוש בעל "ישמח משה" האב"ד באוהל הונגריא זי"ע לעיירה שזקנו היה גר שם, בעוד שסבתי היתה ילדה קטנה, ולקח אותה אביה לראות בקבלת הפנים של הקהל הרב שבאו לקבל פניו, למרן זצ"ל היה בעת הקבלת פנים קפטן מקטיפה, אמרה הילדה לאביה: ראה אבא, הרבי הולך בשמלה כמו אמא, מאחר וברשות אמה היתה שמלה מקטיפה כזו, הגאון בעל ה"ישמח משה" במקרה שמע את הערתה של הילדה הקטנה, נכנס לחדר ופשט תיכף את הקפטן מחשש של: לא ילבש גבר שמלת אשה... והיה לפלא.

(ב)
אבי ז"ל העתיק דירתו מהוניאד למורושואשארהיי שבמחוז המורוש, אמי ע"ה סיפרה שבאותו הזמן בא לשבת הגאון הקדוש מרן ר' יחזקאל פאנעט אבדק"ק דעעש ז"ל, וזכיתי לקבל את ברכתו הקדושה כשהוא שם את ידיו על ראשי, וזה היה בעת שהייתי בערך בן שנה.

(ובדרך אגב, סיפרה לי אז אמי ע"ה הי"ד, שנהר המורוש מרוב גשמים עלה על גדותיו), הרבי מדעעש שהה אז כמה שבועות במקום ועורר את היהודים שם לתשובה ומעשים טובים, ודבריו עשו רושם עז על תושבי העיירה, שאף שהיו מקודם שם יהודים דתיים מעט מזעיר, במשך הזמן נהפכה העיירה למבצר דתי.

וכנראה ע"י ברכתו של הרבי, זכיתי אחרי כ15- שנה ללמוד בישיבתו הקדושה בעיר דעעש, בניהול בנו הקדוש האדמו"ר מרן ר' יעקב אלימלך פאנעט שנהרג עם כל משפחתו בשואה הי"ד במהרה.

אבי ז"ל קיבל אז צו גיוס ערב מלחמת העולם הראשונה, הוא היה בעל מרץ גדול והראה גבורות בקרב, והועלה בדרגה לקצין גבוה במחלקה הסניטארית של העזרה הראשונה לחיילים, וביצע פעולות נועזות, יש לי תמונה בה הוא מופיע עם חברים לנשק במחלקתו, ולאמי היתה תמונה בה הוא נראה שהוא חובש חיילים בקרב, ולדאבוני בפעולה מסוכנת מאד מה שאחרים לא הסכינו לעשות, נפצע פצעי מוות בצווארו, ושלושה ימים פרפר בין חיים למוות בבית חולים באיטליה, וכפי שידוע לי זכה שם לקבר ישראל. אמנם ע"י המאורעות של המלחמות והשואה, לא היתה בידי האפשרות לברר המקום.

אמי מרת דאכא ע"ה, לאחר שאבא זצ"ל קיבל צו גיוס, לא רצתה להשאר בבית לבדה והלכה לבית סבי מוהר"ר יוסף מרדכי בלונדר זצ"ל, בכפר ציזער יצ"ו, וזוכרני שאבא בא פעם לחופשה לציזער, והלך ליטול ידיו במטבח לסעודה, אבל המגבת היתה תלויה על הדלת באולם הגדול שבבית, ואני הלכתי אחריו לאט לאט באוחזי בידי בקירות הבית, כי רק אז החילותי
(עמוד רפז)
ללכת, ולפלא ב"ה שאני זוכר הדבר כמו היום, ומאז החופשה הזאת לא ראיתי אותו עד עולם, ת.נ.צ.ב.ה.

אמי ע"ה סיפרה, שבעת חזרתו מהחופשה, הלכה עמי ללוותו עד הרכבת בעיירה טשוטשא יצ"ו, הוא נכנס לרכבת ולקחני בזרועותיו ונשקני ובכה בכי רב עד שהרכבת הצבאית החלה לזוז, ואז מסרני לידי אמי דרך חלון הרכבת, הפרידה מאתנו היתה קשה מאוד, כמי שהיה יודע שזוהי דרכו האחרונה שלא יראה אותנו עוד לעולם.

סבי הנ"ל סיפר לי, שאבי זצ"ל היה תלמיד חכם גדול, וצייר אומן נפלא, ראיתי אחת מיצירותיו טבלה של כותל מזרח עם הפסוק : "ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה'" וציורים של המשנה בפרקי אבות : "הוי עז כנמר קל כנשר רץ כצבי וגבור כארי" ציור נפלא מאוד מעשה ידיו שהיה תלוי בבית סבי הנ"ל.

כאמור, נתגדלתי בבית הסבא בציזער, הוא מסר אותי קודם ללמוד אצל השו"ב מו"ה אברהם הלפרין זצ"ל שהיה גם המלמד בתלמוד תורה שם, זכורני דבר מענין שלא רציתי בשום אופן ללכת לחדר, משום שפחדתי פחד גדול מהשוחט שראיתי אותו כיצד הוא שוחט את העופות, והרבה פעמים ברחתי מזרועות האמא והסבא שרצו שאלך לחדר, עד שבכל זאת לאחר שכנועים רבים, וגם השוחט עצמו קירבני מאוד בחיבה ובאהבה יתרה, שקטה רוחי וסר ממני הפחד, וראיתי אצלו סימן טוב בלימודים ב"ה.

בשנת תרע"ח, הייתי קרוב ל-6 שנים, אז היתה מלחמת הונגריה עם רומניה, וההונגרים ברחו ונכנסו הרומנים לחבל זיבנבירגן, והתרחשו אז ג"כ מאורעות חשובים שנחרתו בזכרוני, איך הבית של הסבא ר' יוסף מרדכי בלונדר ע"ה שהיה בראש ההר בכפר ציזער שאז הייתי שמה עם אמא ע"ה וכנ"ל. והבית הזה היה חשוף מול האש של הרומנים שהיו על ההר מנגד, ואצלנו היו עוד ההונגרים שירו לעבר הרומנים, וביתנו היה בתווך, הקירות היו נקובים באלפי כדורים, וב"ה לא קרה לאף אחד מאתנו שום דבר, ואז גם ברחנו לדודי ר' יצחק צבי אחי אמי ע"ה שהיה גר בעמק, ושם לא הגיעו כל-כך הכדורים.

וזוכר אני, שבאותו הזמן הצלתי את כל הכסף של סבי ז"ל שהיה בארנק גדול, והוא בתוך המערבולת של המלחמה שכח את הארנק במקום גלוי בעת שהחילים הרומנים נכנסו לבית, ואני לקחתי את הארנק והחבאתי אותו מעיני החיילים, ואחרי שוך המלחמה הראיתי זאת לסבי ונהנה מאוד.

כתבתי זאת ללמוד מוסר, שצריכים לעשות כמו יעקב שנשאר על פכים קטנים כדברי חז"ל (חולין צ"א ע"א). וצריכים לשמור על הרכוש של האדם, וב"ה אני, עשיתי זאת, אף שאני הייתי אז רק כבן 6 או 7 שנים.

גם תחת שלטון הרומנים לא לקקנו דבש הם היו עושים ביזות ושמות ברכוש היהודים, וסבי ז"ל אחרי הרבה התרוצצויות סידר שקיבל חזרה מהרכוש שלקחו אתם, והתושבים היהודים כולם סבלו הרבה, אבל אחרי שוך המלחמה השתפר המצב, אבל בכ"ז צצו ופרחו כיתות כיתות של מינים ממינים שונים של אנטישמים ושונאי ישראל במיוחד כפי שאכתוב עוד מזה לקמן.

(ג)
אחר-כך שלח אותי הסבא ללמוד תורה בק"ק קראסנא יצ"ו אצל הרב מוהר"ר בנימין הולצר זצ"ל, תלמיד חכם גדול בתורה ובחסידות, גם אש"ל היה לי אצלו ולמדתי ביחד עם בניו, כמובן שזה עלה בממון רב, אבל סבי ז"ל לא חסך כסף בכדי שאוכל להתעלות בתורה.

לאחר מכן למדתי בק"ק שימלויא יצ"ו, אצל תלמיד חכם מופלג מוהר"ר הרצקא ז"ל, שדרך לימודו היה להפליא, ואח"כ נתנני סבי ללמוד בעיירה טשוטשא יצ"ו, אצל האבא של מלמדי הראשון מוהר"ר נפתלי הלפרין זצ"ל, שהיה תלמיד חכם גדול ואומן נפלא בהסברת לתלמידים. וגם לימודי חול ודקדוק למדתי בחדר אצל המחנך תלמיד חכם גדול מחבר ספרי דקדוק בשם "באר אותיות השימוש" ועוד, ושמו מוהר"ר יהושע הלל גולדנר ז"ל.

משם הלכתי ללמוד לק"ק הוניאד עיר מולדתי יצ"ו, בישיבת מורי ורבי הרב הגאון מוהר"ר יעקב יחזקי'הו גרינוולד זי"ע האב"ד דשם.

זוכרני דבר פלא, בעת שנסע כ"ק האדמו"ר הנ"ל לקבל את הרבנות בהוניאד, נסיעתו ברכבת היתה דרך טשוטשא, וכל העיירה מנער ועד זקן יצאו אל הרכבת לקבל פניו, ולי במקרה היו אז נעלים קרועות, ואמרתי למלמד שאני מתבייש ללכת לקבל פני הרב במנעלים קרועים, שלא מן הכבוד הוא ללכת כך. ולבסוף אני הייתי היחיד בין התלמידים מהעיירה הזאת, שהלכתי ללמוד בישיבה הרמה של רבי הנ"ל.

בישיבה הזאת למדו אז קרוב ל-500 בחורים, כשהגעתי לישיבה הייתי בן אחד עשרה וחצי והייתי הבחור הקטן מכולם, היו שם בחורים מבוגרים מהונגריא אויבערלאנד ומגרמניה שבאו עם ראש הישיבה הנ"ל שהיה מקודם רב בהונגריא, באתי
(עמוד רפח)
ביום ג' שנכפל בו כי-טוב, ונכנסתי ישר לבית האב"ד, הוא בחן אותי מה שלמדתי בחדר, והסכים לקבלני לישיבה, כל הוצאות הלימוד והאש"ל שולמו ע"י דודי מוהר"ר ר' יחזקאל פרידמן אחי אבי ז"ל.

אז היה נוהג בישיבה, שארבע או חמש בחורים למדו אצל בחור אחד שנקרא "חזער בחור" שאחרי שרבינו למד את השעורים הקבועים בישיבה שעור עיון ושעור פשוט, הבחור הנ"ל שינן עם חמשת הבחורים את מה שנלמד במשך היום. זאת היתה דרכם של ישיבות הונגריא, מאחר ורק את השיעורים של רבינו שמענו בהיכל הישיבה, ואח"כ למדנו כל היום וכל הלילה בחדר השכור. כמובן שלבחור הנ"ל שילמו כסף עבור טרחתו, וכן היו הוצאות עבור החדר ששכר הבחור הנ"ל עם תלמידיו ללימוד ולשינה, והכל שילם דודי הנ"ל. הוא היה אדם יקר מאוד ונדיב לב רודף צדקה וחסד, ולדאבוננו שלחו אותו, את אשתו וילדיו לכבשונות האש של אושויץ הי"ד.

כאמור התחלתי ללמוד ביום שלישי הנ"ל אצל ה"חאזער בחור" שלי, ששמו היה משה דוידוביץ, וביום החמישי לפנה"צ היתה הבחינה של הישיבה בשיעור פשוט מסכת גיטין, כל ה-500 בחורים ישבו בבית המדרש הגדול, ומורי ורבי האב"ד וראש הישיבה ישב על בימה מיוחדת, וכל הבחורים המתינו לבחינה, והסדר היה שהגבאי דחברא בחורים קרא בקול את שם הבחור שרבינו רצה לבחון אותו, אני הבחור היותר קטן חשבתי בטח אותי ישכחו אפילו לבחון, מי חושב עלי.

אך פתאום אני שומע הבחור הראשון שקוראים לבחינה ע"י הגבאי: משה זאב פרידמן, לא רציתי להאמין שהכוונה אלי, אבל כשהתאוששתי מתדהמתי אני רואה שמרן רומז שאבוא אצלו ע"י הבימה, והיה נהוג וכאמור שהבחור הנקרא קם ממקומו וניגש אל בימת הרב.

כשבאתי לפניו, אמר לי "נו! למדת השיעור?" עניתי לו "כן", אמר לי תתחיל המשנה, התחלתי לומר המשנה בע"פ "המביא גם ממדינת הים וכו' " וגמרתי כל המשנה, אומר לי רבינו "יש לי קושיא גדולה למשנה הזו" אמרתי : בבקשת ישאל רבינו, והוא אמר את הקושיא, אמרתי לו: הלא הקושיא הזו מקשים התוספות במקומם. אומר לי רבינו את זה רציתי לדעת. האם למדת את התוספות, ונשמע באמת מה מתרצים התוספות, ותיכף אמרתי לו את כל התוספות בע"פ, רבינו נהנה מאוד ורמז לגבאי שיתן לי ציון מס' א', והדירוג היה: א': עמד לנסיון והשיב כהוגן ויפה. ב': עמד לנסיון והשיב כהוגן, ג': עמד לנסיון. וכאמור קיבלתי הציון היותר טוב, בתעודה מיוחדת שנתנו לכל בחור ובחור.

כמובן ששמחתי היתה גדולה לאין לשער, והראיתי את התעודה עם הציון המצוין לכל יודעי ומכירי, ובפרט לדודי ז"ל הנ"ל, ונהנה מאוד שראה בזה שאת כספו לא מבזבז עלי לחינם, כתבתי זאת במיוחד לדורות לידע ולהודיע איך הרבנים גדולים כרבינו זצ"ל, שהיה עליו עול וטירדת הקהילה, למד עם ישיבה גדולה של קרוב ל-500 בחורים ועם כל זה היה לו סבלנות להשתעשע בדברי תורה עם הבחור הקטן ביותר בישיבה. פוק חזי ענוונותו וסבלנותו של כ"ק רבינו זצ"ל.

בדרך אגב אכתוב בזה גם את סדרי הישיבה האחרים, חוץ מהגבאי דחברא בחורים היה גם גבאי דחברא מזונות, גבאי דקנין ספרים, וגבאי דחברא חריפות, הגבאי דחברא מזונות דאג שלבחורים יהיה איפה לאכול אצל בעלי הבתים בעיירה, כל יום אצל בעל-בית אחר, זאת אומרת שבעה ימים בשבוע אכל כל בחור כל יום אצל בעל-בית אחר, וזה היה נקרא "טעג" שפירושו ימים, וכמובן שהעיירה לא היתה גדולה, והיו חסרים כמה ימים לבחורים, לקחנו בכספינו חתיכת לחם עם קצת נקניק כשר, וזו היתה סעודת הצהריים ובבוקר ובערב משהו אחר. לפעמים כשקניתי רבע ק"ג לחם ואכלתיו הייתי עוד רעב, אבל למרות זאת למדתי ב"ה בחשק גדול ובהתמדה גדולה.

אמרתי פעם אולי זה הפירוש בדברי חז"ל (ברכות כ' ע"ב) על הפסוק (במדבר ו. כו.): ישא ה' פניו אליך וגו', שאמר השי"ת למלאכים: וכי לא אשא פנים לישראל, אני כתבתי בתורה: ואכלת ושבעת וגו' והם מדקדקין על עצמם עד כזית ועד כביצה, ומקשין מה זה עד כזית הול"ל: "בכזית", אבל אפשר לומר, היות שידוע שמשאירין כזית פת על השולחן לברכת המזון כדאי' בשו"ע או"ח סי' ק"פ, והיות שאני אכלתי חתיכת הלחם הזאת, והייתי יכול לאכול עוד כהנה מאחר ואני עוד רעב, אבל בכל זאת אני מדקדק שלא לאכול הכל אלא עד הכזית כיון שאני משאיר כזית לברכת המזון ודו"ק.

(ה)
כאמור, בישיבות בהונגריה וברומניה לא היו פנימיות וחדרי אוכל, רק אכלנו "ימים" אצל בעה"ב, זכורני שהיה בע"ב אחד בעירה בשם ר' יצחק משה פאנעט, אכלנו אצלו ביום שלישי בשבוע יותר מעשרים בחורים וגם אני הצעיר בתוכם.

(עמוד רפט)
ואני אומר, שב"ה בתוככי ארצנו הקדושה, שישנם בישיבות הקדושות הפנימיות עם חדרי אוכל מרווחים, זה דבר טוב מאוד, שלא צריך הבחור לבזבז מזמנו ללכת שלושה פעמים ביום לאכול אצל בעה"ב, ולפעמים היו צריכים ללכת כשני קלומטר או יותר, ובעה"ב היה גר בקצה העירה. אבל אני מוכרח לומר את האמת, שפליאה גדולה בעיני איך למדנו בחשק ובהתמדה בלי אכילה מספקת, וכעת עם האכילה הכן מספקת החשק ללימוד לא כל-כך גדול.

אכן שמעתי פעם מהגאון מפונביז' זצ"ל שאמר בחנוכת הבית של כולל פונביז', שזה שכיום לומדים ב"ה חזק בישיבות הוא ע"י שהנשמות של ששת מליון אחינו בני ישראל שנשרפו ונהרגו ונשחטו ע"י הצוררים הגרמנים יש"ו, נשמות אלו פורחות באויר, כמו שמצינו בגמ' (עבודת זרה י"ח ע"א) : בעת שנשרף רבי חנניא בן תרדיון מעשרה הרוגי המלכות אמר: גווילין נשרפין ואותיות פורחות באויר. אלו הנשמות והאותיות של אלפי ספרי התורה ומליוני נשמות אחינו בני ישראל, פורחות גם עכשיו באויר, ומצאו מקלט אצל בחורי הישיבה בישיבות הקדושות בארצנו הקדושה, ודפח"ח.

שמעתי פעם מהרב הצדיק תמים מוהר"ר יעקב שליזינגר זצ"ל בדעעש יצ"ו שאכלתי אצלו שבת קודש בעת שלמדתי בישיבת דעעש, בשם אביו הגאון הצדיק לוחם מלחמתה רבי ישראל דוד זצ"ל האב"ד דק"ק פעזינג יצ"ו, (אביו של הנ"ל, לחם נגד המשכילים בזמנו שהם הוציאו כתב עת בשם : "הכרמל", והוא הוציא ספר "הר תבור" שהוא עומד נגד "הכרמל", וסתר שם את דעותיהם הנפסדות, של המשכילים, כן חיבר ספר "יפיח לקץ" "מחולת המחניים", "חזון למועד" ועוד, ובכל ספריו לחם מלחמתה של תורה בעוז) שהחזיק ג"כ ישיבה גדולה, שפעם אחת בא בחור אחד לישיבתו הקדושה, והרב אמר שילך ללמוד, אמר לו הבחור: "רבינו הלא אין לי עדיין הימים היכן לאכול", ענה לו הרב: חז"ל אומרים בפרקי אבות (פ"ו מ"ד) : כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו' אתה צריך ללמוד אפילו כשיש לו רק פת במלח, ואם אתה עושה כן אל תחשוב שתשאר כך, אלא: אשריך בעולם הזה, הקב"ה יעזור לך שיהי' לך ימים אצל בעה"ב לאכול ומטה טובה לישון, ולא תישן על הארץ, אבל כך דרכה של תורה, בתחילה לשבת וללמוד אפילו כשיש לו פת במלח, ואפילו על הארץ לישון, ולבסוף יהיה לך טוב, ודפח"ח.

כתבתי זאת, לעורר ללימוד התורה אפילו מתוך דוחק כמו אז בימים ההם, שלא היו עוד הפנימיות המרווחות עם חדרי האוכל המפוארים שישנם כעת.

והעיקר שלא לבלות הזמן היקר של ימי הנעורים שאפשר להשתלם בתורה הקדושה, כי חבל על כל רגע, וכידוע שהגאון בעל "חתם סופר" זצ"ל אמר שנעשה ת"ח מרגעים, והסביר דבריו, כי חבריו הבחורים אחרי לימוד כמה שעות אמרו: עכשיו כבר קרוב לזמן הסעודה, נסגור הגמרא, וכן עכשיו כבר צריכים ללכת להתפלל לסגור הגמרא, אבל החתם סופר הבחור משה הקטן אמר לחבריו: חברים יקרים, יש עוד שלושה רגעים, יש עוד חמשת רגעים, לא נסגור הגמרא אפשר עוד ללמוד כמה שורות. ומהרגעים הללו נהיה הגדול בתורה, היינו שלא ביטל שום זמן אפילו מועט מלימוד התורה.

ואמרתי משל ע"ז, הלכתי לרכבת כדי לנסוע וברגע אחד שאחרתי, אחרתי הרכבת, אמרתי לחברי: אתם רואים שרגע אחד קובע הרבה, כל רגע בחיים יקר מאוד, שני חברים שנפרדים, וכל אחד נוסע מהלך יום אחד זה לצפון וזה לדרום, אף שכל אחד נסע יום אחד מרוחקים הם יומיים, כן התורה הקדושה אדם שעוזב את התורה יום אחד, התורה עוזבת אותו ג"כ יום אחד, והמרחק הוא כבר יומיים.

(ו)
אני כותב למשפחתי ולחברי, לא מתוך יוהרה וגאוה אלא כדי שילמדו מוסר. שאז בישיבה למדתי בהתמדה גדולה, ממש לא בטלתי רגע, ובזמן שהותו של רבינו במרחץ לרפואה מחוץ למחוז, וגבאי הישיבה שלחו לו דיווחים על התלמידים שלומדים בשקידה, ביניהם זכרו גם אותי לטובה, שלח רבינו מכתב הוקרה מיוחד לבחורים שלומדים בהתמדה, ואיחל להם הצלחה בלימודיהם.

וזוכרני, ששלחתי לו פעם מכתב חדושי תורה שלי בעת שהותו במרחץ הנ"ל, וכתב לי חזרה מכתב מלא ידידות ואהבה, ובהתחלת המכתב כתב: אף שההלכה קובעת שאין משיבין במרחץ, בכ"ז לך אני כן משיב, המכתב הנ"ל שמור לי עד היום הזה ובין כתבי ומודפס בספרי זה לעיל עמוד קמב. הברחתי אותו מרומניה דרך קפריסין לישראל. יחד עם הרבה חידושי תורה שלי, שניצלו בדרך נס שהרשעים האכזרים לא השמידו אותם, אחרי שלקחו את כל משפחותינו לאושויץ, וכשבאתי הביתה מצאתי אותם בביתי מפוזרים על הארץ.

כן יש לי ממנו מכתב תהילה שכתב לי בשנת תרפ"ח כשנסעתי ללמוד בישיבת דעעש, היות שאז מרן רבינו נתקבל אב"ד דק"ק פאפא, כותב לי ג"כ בידידות גדולה, ובסוף המכתב הוא מסיים, שמקווה

(עמוד רצ)
שאגדל ואהיה לאילנא רברבא, ואני משתדל לקיים דבריו, שמה שרבינו כתב יתקיים.

ומספרים מהגאון הקדוש בעל "מראה יחזקאל" האב"ד דק"ק קארלסבורג ומדינת זיבנבירגען זי"ע לבית פאנעט, שכשהיה מקבל מכתבים עם שבחים ותארים קיפל את חלק התארים ולא רצה לקרוא אותם, אבל אח"כ התיישב ואמר: אם כותבים עלי תארים כאלה, סימן שנשמתי מסוגלת להגיע למדרגה זו, לכן אני באמת צריך לראות כמה אני רחוק עוד מהתארים אלה. ולהשתדל לעבוד את ה' יותר ויותר כדי להגיע למדרגת התארים שכתבו עלי. ודפח"ח. (דבריו הקדושים הנ"ל, מובאים בספר "כנסת יחזקאל" לנכדו הגאון הקדוש מרן יחזקאל פענט אב"ד דק"ק דעעש יצ"ו בדרשתו הראשונה בעת שנתקבל לכהן פאר בדעעש יצ"ו).

כן אני אומר, כי אני רושם לי תמיד בזכרוני השבחים שכתב עלי מורי ורבי הנ"ל, להשתדל ולהגיע באמת למדרגת אילנא רברבא ועוד, כי אם הוא כתב עלי כן, סימן שנשמתי מסוגלת לזה.

וידועה האימרה ביידיש: "יידער, קאן זיין אליהו וילנא'ער", זאת אומרת כל אחד יכול להיות גאון כמו הגאון החסיד רבינו אליהו מוילנא זצ"ל. "וויל-נאר" אם רק תרצה. אין לך דבר העומד בפני הרצון.

(ז)

ומדי דברי מכ"ק מורי ורבי מהוניאד זצ"ל, כדאי לציין אחדים ממידותיו הטובות בעניני הלימוד, דרכו היתה, שלמד בעצמו את שיעור הפשוט שלמד עם בני הישיבה הגמרא והתוספות בע"פ, אני בעצמי ראיתי אותו איך שהוא משנן לעצמו את השיעור, וזה באמת דבר גדול מרב גדול כמותו, ורצה בזה להראות לתלמידיו איך שצריכים לחזור על הלימוד, כפי שאמרו חז"ל: "הלומד ואינו חוזר כזורע ואינו קוצר", ואינו דומה שונה פירקו מאה פעמים למאה פעמים ואחד.

דרכו היתה לבחון את התלמידים בפרשת השבוע במוצאי שבת לפני ההבדלה, והקפיד מאוד שהתלמידים בישיבה ילמדו חומש. עם פרוש רש"י, שלא יהיו בבחינת: "צורבא מדרבנן ועם הארץ מדאורייתא".

כן היה מקפיד מאוד שהבחורים היותר גדולים ילמדו שיעור עיון עם הרבה מפרשים ראשונים ואחרונים, והקפיד מאוד שיזכרו את הפלפולים והחידושים שרבינו השמיע בעת לומדו השיעור, ובמיוחד את ספר "קצות החושן".

זוכרני פעם שבחן את הבחורים הגדולים אצלו בחדרו כ-4 או 5 בחורים לסירוגין, ואני הצעיר הייתי גם ביניהם ורבינו ז"ל שאל שיאמרו לו את דברי "קצות החושן" על הסוגיא שבחן אותנו, וכן איזה חידוש שרבינו ז"ל אמר בעת הלימוד, אבל אף אחד מהבחורים לא ידע לענות בע"פ, ואני ב"ה כן עניתי, אזי השמיע בפניהם דברי תוכחה: אתם לא מתביישים, אתם כבר בחורים גדולים והוא עוד בחור קטן והוא כן יודע.

כן היה דרכו, כשבא אורח חשוב רב או נכד מאדמו"רים שהיה נצרך לכסף לצרכי הכנסת כלה וכדו', היה שולח שני בחורים לקבץ כסף בעיר, ואני ג"כ הייתי הרבה פעמים בין המשולחים לפי פקודתו, וב"ה הצלחתי להביא הרבה כסף, לא פסחתי אף על חנות אחת, עד סוף העיר, ורבינו נהנה מאוד מזה, ואמר להבחורים אתם רואים מי שלומד בהתמדה מצליח גם בצדקה לקבל סכום הגון, היות שמקבץ הכסף בהתאמצות האפשרית.

כן זוכרני פעם בסוף הזמן לפני פסח, כל הבחורים הלכו הביתה לבית הוריהם, ואותי ביקש רבינו שאשאר ואלמוד הלכות תפילין עם בנו היניק וחכים כמר משה ז"ל שנהרג עם כל משפחתו על קידוש השם הי"ד. שאז נכנס לשנת הבר-מצוה, ואמר: אני רוצה שמשה בני ילמד אצלך וידע מה זה תפילין דרש"י ותפילין דרבינו תם שלא יהי' כמו הכפרי שבא פעם העירה לבית הכנסת וביקש מהשמש זוג תפילין להתפלל, השמש אמר לו: יסלח לי אדוני אין לי כעת תפילין, אומר לו הכפרי: הרי אני רואה תפילין על השלחן, אמר לו השמש: אלו תפילין של רבינו תם אמר לו הכפרי אין דבר עד שרבינו תם יבוא, אני אגמור את התפילה.

ואז נשארתי לחג הפסח ואכלתי אצל רבינו זצ"ל, מנהגו בליל הסדר היה להפליא בהתלהבות ובנעימה קדושה ניהל את ליל הסדר.

כן היה הנוהג שבחורי הישיבה בסוף הזמן לפני פסח ביררו את החיטים בקמח המצות שלא יהיו ביניהם חיטים שלא ראויים לקמח מצות על פי ההלכה, ורבינו אמר שעבור כל חיטה וחיטה לא כשרה ינכה בעת הבחינה של סוף הזמן דף אחד.

היה אוהב מאוד כל בחור ובחור ממש כבנו, והיה אומן נפלא בהנהגת ישיבה, ולכן אין פלא שנתקבצו אליו מאות בחורי ישיבה מכל קצוות תבל, וישיבת הוניאד היתה לשם ולתפארת.

(עמוד רצא)

(ח)

את עדתו ניהל והנהיג ברמה, לא נשא פנים לאיש, זכורני שפעם רצו כמה מתושבי העיר לעשות איזה "באאל" (ריקודים בתערובת) עבור איזה חברה בשם "אביבה", רבינו ז"ל הזעיק את תושבי העיירה בבית הכנסת ואמר דרשת מחאה נמרצת ונלהבת, ואמר הפסוק (דברים ד. ג.): "כל האיש אשר הלך אחרי בעל (באאל) פעור השמידו ה' אלוקיך מקרבך", והקהל הבין את הרמז, אבל חצופה אחת צעקה: "שרבינו יחזור בו מקללתו", אבל רבינו ז"ל היה תקיף בדעתו ואמר: אם לא תשמעו לדברי, מרה תהיה לכם באחרונה, ולבסוף הנשף בוטל, ואמר אז ש"אביבה" ר"ת אבי אבות הטומאה, שאלו אותו הרי חסר א', אמר רבינו זה החסרון שחסר האל"ף אלופו של עולם מהבאאל הזה, שזה נגד רצונו של הקב"ה, פוק חזי מסירת נפשו של רבינו נגד פורקי העול.

פעם הייתי נוכח בעצמי איך שבא יהודי שהיה גר בסוף העיר והתלונן בפני רבינו כי ילדו שנולד לו לפני כמה חדשים, בכל חצות לילה הילד מתכווץ ומצטמק עד לבלי הכר, והרופאים לא יודעים מה סיבת הדבר, אמר לו רבינו: תבדוק את המזוזות, כן עשה, ומצא המזוזה בחדר הילד פסולה. והאבא קבע שם מזוזה כשרה, ומאז הפסיק הדבר והיה לפלא.

כן ראיתי עוד דבר פלא מרבינו ז"ל, היות ובאותו הזמן קרה דבר מזעזע לדאבוננו, אלפי סטודנטים רומנים מהאוניברסיטאות היתה להם אסיפה רבתי בעירה "גרוסוורדיין", וביקשו אז מממשלת רומניה שהיו בה גם ניצני אנטישמיות, שיתנו להם רשות להשתולל נגד היהודים לשעתיים להרוג ולאבד ר"ל, אבל לא קיבלו רשות לכך, רק הרשו להם להשתולל בביזה ומכות וכדו', ועשו שמות בבתי כנסיות, שברו וקרעו ספרי תורה והיכו באכזריות נוראה כל יהודי שנקלע בדרכם, בזזו חנויות יהודיות ברחובות הראשיים, והיו להם רכבות מיוחדות ומהכנס חזרה, ועמדו בכל תתנה ותחנה ונכנסו בעיירות יהודיות להשתולל ולעשות פרעות.

אנחנו לא ידענו משום דבר, ורבינו ז"ל לומד עם הישיבה הקדושה שיעור עיון, ומסביר לנו איזה חידוש בדברי "החכמת שלמה" על הסוגיה הנלמדת, פתאום אנחנו שומעים צעקות פראיות "על היהודים על היהודים", צעירים וצעירות אכזריים לאלפים צועקים וזורקים אבנים מהרחוב לתוך בנין הישיבה, במקרה אז הביאו כעשרות עגלות מלאות אבנים בכדי לרצף את הרחוב של ביהכ"נ שהיה מלא בוץ ורפש, והם עטו על המציאה הזו של האבנים, וזרקו אלפי אבנים לבית המדרש שהיה מלא עם מאות תלמידים.

וקרה אז פלא ונס מהקב"ה, התלמידים רצו לברוח דרך דלת בית המדרש החוצה, אבל אחד מהרשעים עמד בחוץ והחזיק את הדלת שלא יוכלו לצאת כמובן, הצעקות והבכיות מתלמידי הישיבה היו נוראות. אזי אמר רבינו ז"ל: תלמידי היקרים, אל פחד ואל בהלה, חזקו ואמצו, אני מבטיח שלאף אחד לא יארע שום נזק בעז"ה, רק שמעו בקולי כל התלמידים יברחו דרך החלון מבית המדרש לעזרת הנשים ומשם לחדרים של רבינו, ומשם דרך חדר צדדי לעלית הגג הגדולה, וככה עשו וניצלו כל התלמידים מאחר וסגרו את דלת העליה.

והם השתוללו בבית המדרש והוציאו את ספרי התורה, וכפי שזוכרני מסרה אז הרבנית את נפשה, ונכנסה לבית המדרש והוציאה את ספרי התורה מידם והיה לפלא שלא נגעו בה לרעה, כן השתוללו בביהכ"נ הגדול שהיה נמצא באותה החצר, וקרעו את ספרי התורה ושברו את כל הציוד בביהכ"נ, ואחרי שוך הסערה והרשעים יצאו לרכבת ונסעו להם, ירדנו כולנו מהעליה וברחנו מחוץ לעיר למקום מחבוא ע"י בית המטבחיים, ברח אתנו גם חתנו של רבינו הרב שיינפלד, וב"ה לא קרה לשום אחד מהתלמידים ולא מאנשי הקהילה שום דבר שבנפש, רק נזקים ברכוש
ובבתי כנסיות.

ולדאבוננו - אותה תמונה פראית התחוללה הרבה פעמים באותו היום, כל פעם שבאה רכבת חדשה מלאה עם הרשעים הנ"ל השתוללו בעיר ובכל העיירות שהזדמנו בדרכם, וכן בקלויזנבורג עשו שמות וחורבן כנ"ל, יהא כל זה כתוב למזכרת לדראון עולם של הרשעים יש"ו ושב"ה, אנחנו ניצלנו וגם אני הצעיר בתוכם כפי שהבטיח לנו רבינו ז"ל והיה לפלא.

(ט)

באותו הפרק נסתלק לעולמו האדמו"ר הגאון הקדוש מרן רבינו ישכר דוב רוקח מבלזא זצ"ל ורבינו שהיה חסיד נלהב שלו, אסף את תושבי הסביבה ועשה הספד גדול על האדמו"ר מבעלז זצ"ל.

זוכרני שאמר באמצע ההספד: מה אומר, ומה אדבר, לספר גדולת צדקתו ונפלאותיו של רבינו זצ"ל כל מה שאתה משבח יותר אתה מגנה, כלום סיימתי לכולה שבחיה דמארי', רק דבר אחד אספר לכם: פעם הייתי בשובתי שבת בבעלזא והיו שם הרבה רבנים ומאות חסידים, במוצש"ק פתאום הכריזו הגבאים שהאדמו"ר לא יקבל קהל, עם פתקאות וכדו', אני מאוד רציתי לדעת מה עושה רבינו ז"ל הרי ישנם עשרות רבנים ומאות חסידים שמוכרחים לנסוע

(עמוד רצב)
הביתה, והוא לא מקבל קהל, לכן נכנסתי לבית המדרש בתור סקרן, וכקצת בן בית הגעתי עד קרוב לחדרו של רבינו ז"ל, ואני שומע איך שהוא לומד בקול ערב ונעים : "תנו רבנן וכו'", ולמד ברציפות גמרא עם פירוש תוספות שעות רבות עד ערוב לאור היום.

אני חושב שזה אחד מהדברים הגדולים של אדמו"ר גדול וקדוש כזה, תארו לכם, מחכים עשרות רבנים ומאות חסידים להפרד מרבם ולשטוח לפניו את בקשתם, והוא מניח הכל הצדה ולומד כל הלילה זה אומר משהו, (כנראה היות ותלמוד תורה כנגד כולם, ובלימוד התורה פעל ישועות והמתיק הדינים לרחמים ולחסד ולרצון על כל בית ישראל). ואח"כ עורר רבינו את כל הקהל להתעוררות גדולה לתשובה דקשה סילוקם של צדיקים, וצדיק נתפס בעוון הדור, וההתעוררות היתה גדולה עד מאוד זי"ע.

(י)
בתחילת שנת תרפ"ט נסעתי ללמוד לקהילה קדושה דעעש יצ"ו לישיבת מרן הקדוש הרגה"צ רבינו יעקב אלימלך פאנעט האב"ד יק"ק דעעש שהיה הרב הצעיר, כי אביו מרן כ"ק הגה"צ רבינו יחזקאל פאנעט בעל הספר הקדוש "כנסת יחזקאל" היה אז עוד בחיים, אבל מסר את ניהול הקהילה בכללה וניהול הישיבת בפרט לבנו הרב הצעיר הנ"ל.

היתה זו ישיבה גדולה שבה קרוב ל-300 בחורים, ראש הישיבה כאמור היה רבינו ז"ל, וממגידי השעורים הקבועים בישיבה היה גם גיסו הרה"ג ר' יהושע גרינוולד חתנו של רבינו בעל "כנסת יחזקאל" זי"ע שנתמנה אח"כ לאב"ד דק"ק "חוסט", במקומו של סבו הגאון בעל "ערוגות הבושם" זצ"ל. הרה"ג ר' יהושע גרינוולד הנ"ל, חיבבני וקירבני מאוד בתור תלמיד דודו מרן האב"ד דק"ק הוניאד, היות ואביו הגאון אב"ד דק"ק אונגוור זצ"ל היה אחיו של רבינו מהוניאד.

באותה הישיבה זכיתי להתמנות בתור גבאי בחברת מזונות, (והודפס שמי בשמות הפרענומעראנטן של הספר "כנסת יחזקאל" בין גבאי ישיבה הרמה דפה דעעש), גם הייתי חבר בחברת חריפות של הישיבה, וכמה פעמים דרשתי לפני קריאת התורה בשבתות בחברת חריפות הנ"ל בפני מאות בחורים, ומחידושי כתבתי למרן רבינו שהיה אז אב"ד דק"ק פאפא אחרי עזבו משרתו בהוניאד.

כן השתתפתי אז בחידושי תורה בירחון "האורה" של הישיבה שיצא לאור בישיבה בעריכת חברי להבל"ח הרב ר' לייביש פרידמן מגרוסוורדיין הי"ד, כן כתבתי קצת חדו"ת בקבצים ה"בחור" ו"הישיבה" שיצאו לאור בק"ק סטמאר יצ"ו (קצת מהם שנשאר לי העתקים הדפסתי בספרי זה לעיל עמוד ר- רא). ולדאבוני הרבה כתבי יד נאבדו לי. היה לי כתב יד ספר עובדות ומנהגים חידושי תורה ותולדות מארבע צנתרי דדהבא משושלת אדמורי דעעש ונאבד ממני בשואה חבל על דאבדין ולא משתכחין. וכן הרבה כתבי יד שלי, ובמיוחד על חיבור סוף התורה לתחילתו שחסרים לי כמה מאות אופנים שכתבתי בספר הגדול הזה, ונשאר לי רק חלק מהם. ומאחרים איני יודע היכן מקומם ונאבדו מאיתי בגלגולים שעברתי, מרומניה לקפריסין שם החרימו החיילים הבריטים מאיתנו כל הכתבים שהיו לנו וחבל על דאבדין. וקצת דפים עם ד"ת ששמעתי מרבותי זצ"ל ד"ת שלא נדפסו עוד לע"ע יש אצלי, ואי"ה עוד אדפיסם.

(יא)
נחזור לענינינו, באותה התקופה ניהל את הישיבה מרן הקדוש בעל זכרון יעקב זי"ע, ועזר על ידו בנתינת שיעורים גם גיסו הגאון הרב רבי יהושע גרינוואלד זצ"ל, ויותר מאוחר עזר בנתינת שיעורים לישיבה גם גיסו הרה"ג ר' דוד צבי פריינד זצ"ל, שהיה רב בסאסרעגען ואח"כ בנתניה.

למרן בעל "זכרון יעקב" זצ"ל היתה דרך לימוד נפלאה במאוד הוא ניתח את הסוגיה שלמד לתלמידי הישיבה בבהירות ובעמקות גדולה, וחידש פילפולים נפלאים בסברות ישרות ועמוקות כדרך זקנו הגאון בעל "מעגלי צדק" זי"ע, ומספרי שו"ת שלו "שערי צדק" על או"ח ויו"ד, ו"משפט צדק" על חו"מ ו"אבני צדק" על אבהע"ז רואים את סברותיו הישרות ואת העמקות שלו.

ויודעי דבר אמרו, שגם גאוני ליטא אהבו מאוד ללמוד בספריו שנכתבו בקיצור ובסברות קולעות אל המטרה. כן היה דרכו של נכדו מרן זצ"ל, וכן היתה דרכו של בנו הקדוש הגאון מוהר"ר מנחם מנדל פאנעט האב"ד דק"ק הוניאד יצ"ו הי"ד. שנלקח ע"י ההונגרים יש"ו לאוקריינה ומשם לא חזר.

זכורני עוד היום כשגזזו לו את הפאות, האמא הרבנית היתה בוכה, והוא השקיט אותה והעמיד פנים שוחקות, באומרו: "אל תיראי אמא", וככה הלך להתייצב לפלוגות מחנה העבודה, ויותר לא ראינו אותו.

וכמדומני שיחד איתו נשלח לאוקריינה גם אחיו, הראש בית דין של דעעש הגאון ר' חיים ברוך הי"ד.
(עמוד רצג)
שהיה חתנו של הגאון הקדוש ר' חיים הלברשטאם מסטמאר הי"ד.

הגאון ר' מנחם מנדל האב"ד דהוניאד הנ"ל, היה חברי ורעי ללימוד סוגיות ולימוד ההוראה, היה לנו חדר מיוחד ע"י הישיבה, ולמדנו ביחד בשקידה, הוא ג"כ היה חריף ובקי וחידש הרבה חידושים בהלכה ואגדה, והיה נואם ודרשן נפלא, עד שפעם אחת שמעתי ממרן אביו זצ"ל בזה הלשון: בני מנחם מנדל הוא ממש גאון חריף מעמיק כמו זקני הר' מנדלה זצ"ל בעל "מעגלי צדק". יש לי הרבה מכתבים משא ומתן איתו בדברי הלכה, בספרי הדפסתי מהם. ראה לעיל עמודים ק"ס והלאה.

באותו זמן היתה התגברות כתות שונאי ישראל ברומניה, בשם "משמר הברזל", כשעלה לכסא ראש הממשלה הרשע גאגא (המן האגגי) יחד עם שותפיו הרשע פרופ' קוזא זאליא קודרנו יש"ו, ארמונו של ראש הממשלה הנ"ל היה בעיירה טשוטשא לא רחוק מהוניאד שלמדתי שם בקטנותי כפי שכתבתי לעיל. וידענו מהארס המפעפע של הנחש הארור הזה.

זוכרני שפעם בליל שישי, היתה כבר החלטה בכל הסניפים של "משמר הברזל" בעיירות רומניה איך לחלק את רכוש היהודים והבתים בין הגויים וח"ו להרוג ולאבד ר"ל, זוכר אני, שמרן הקדוש רבינו מדעעש הזכיר את המצב האיום באיזה הספד ואמר שהקהל אל יפחד, הקב"ה יהפוך ויבטל את הגזירות ויקויים "ונהפוך הוא", ובזכות אבותיו הקדושים שהיו מנהיגי המדינה, ובפרט זקנו מרן הגאון הבעל "מראה יחזקאל" אב"ד וראש מדינת זיבענבירגן כולה, יש לו הכוח להפוך הגזירה ולבטלה ויראו שונאינו ויבושו.

זה היה ביום החמישי בשבוע שרבינו אמר דברים אלה, ובליל שישי נתבשרנו שממשלת גאגא נפלה, וליהודים היתה אורה ושמחה.

שמעתי אז מאחד שסיפר, ששמע באותו הלילה שסניף "משמר הברזל" היה בשכירות אצלו בביתו, ושמע דרך הקיר שהזכירו שמות העשירים בדעעש שצריכים ח"ו לחסל אותם ולשדוד את רכושם, אבל כאמור הקב"ה הפר עצתם. וכאור הבוקר שהיהודים שמעו את הבשורה הטובה היתה ממש שמחת פורים יהודים התנשקו ברחובות העיר על שיצאו מאפילה לאורה.

כתבתי זאת לזכרון לזכור חסדי ה' יתברך, ותגזר אומר ויקם לך, צדיק גוזר והקב"ה מקיים, שנתקיימו דברי מרן רבינו זצ"ל, וכפי שידוע לי הרשע זליא קודרנו נהרג ביריות באחת מתחנות הרכבת בעיירות רומניה, כן יאבדו כל אויבך ה'.

(יב)
כשהגיע הזמן של הגיוס לצבא הרומני, והם לא רצו לוותר אפילו על בני הישיבות, הנה מיד בשנה הראשונה כשנכנסתי למחנה הצבא התיחסו אלי רע מאד, תיכף כשנכנסתי למעון החיילים בא מפקד והתחיל סתם ככה להכות אותי, על שאלתי מה עשיתי, ענה לי: סתם ככה, שתדע שאתה חייל שלנו, ואח"ז חילקו אותי לחיל התותחנים, ובתור בחור ישיבה אף שידעו שאני אינני מבין בענינים אלו הכניסו אותי לאורוות הסוסים שאני אהיה אחראי על סוס שמובילים את התותחים, כשרציתי לזוז. נשך אותי הסוס ביד, וכמעט ששבר לי את היד, אח"ז נודע לי, שזה הסוס הוא היותר פרוע מכל הסוסים, ואותי בתור בחור ישיבה שמו אותי אצל הסוס הפרוע שיעשה לי דוקא צרות צרורות.

וכן תיכף גזזו לי את הזקן והפיאות באופן אכזרי, בלעג ציני עם סכינים ומספרים, ותלשו את השערות בידים, עד שהקב"ה עזר לי שקבלתי דיחוי לשנה, גם זו לטובה. אני לא רציתי לקבל את הדיחוי ונכנסתי למשרד הראשי להתלונן על הדיחוי, ושומר הפתח נתן לי רשות להיכנס ובא קצין ושאלני על בקשתי, אמרתי לו: אינני רוצה לקבל דיחוי, אני רוצה לגמור אחת ולתמיד, אבל הם אמרו: אם יש החלטה לדיחוי, אתה מוכרח ללכת הביתה.
כשהלכתי החוצה, ראיתי איך שהמפקד התחיל להכות את השומר למה נתן לי רשות להיכנס, וודאי שגם זו לטובה שכן קבלתי דיחוי, כי מי יודע איך היה עובר עלי השירות בצבא. חזרתי הביתה, ומביתי כתבתי אז מכתב שאלה אל האדמו"ר הקדוש מדעעש והשאלה היתה בענין סתם יינם, שהיתי בשבת בפאקשאן אצל יהודי שלא הי' ידוע לי אם הוא שומר שבת ואולי יש ליינו דין סתם יינם, והמכתב נדפס לעיל, עמוד קמ"ג כי רובם לדאבוננו לא היו כ"כ צדיקים, (אבל האמת ניתן להיאמר, שמדת הכנסת אורחים וגמילות חסדים שהיה בין תושבי ישראל ברומניה העתיקה (רעגאט) אין לשער, למשל, כשבא מישהו העירה ושאל מישהו על כתובת, רחוב או בית מסוים, לא הסתפק לענות: לך ותחפש כאן וכאן. רק בעצמו לקח את ידך ואמר בוא ואראה לך...), ולכן חשבתי אולי אעשה קידוש על הפת ולא אצא בהקידוש של בעל הבית, כמדומני שבעל הבית כן עשה קידוש, הנידון בשאלה הי' מה נקרא מחלל שבת בפרהסיא, ועפ"י דברי הגמרא (עי' סנהדרין ע"ד ע"ב) : ודילמא אסתר פרהסיא הוי.

(עמוד רצד)
(יג)
בשנה השניה נלקחתי, והייתי כארבע שבועות במחנה, ואז העמידו אותי בין העומדים בתור למשלוח למקום שקשה היה לצאת לחופשה משם, אבל ברגע האחרון ראה אותי האלוף המפקד הראשי הרומני ושאל אותי: רבי מה אתה עושה פה, רוץ מהר בחזרה לקרסקטין, ולפי פקודתו שוחררתי מהמשלוח, וקבלתי חופשה ממושכת.

וראה זה פלא, שאז לא היה בכיסי רק עשרים ליי, (זה הי' המטבע שם) ולקחתי אותם ונדבתי אותם לקופת רבי מאיר בעל הנס, ואמרתי: "אלקא דמאיר ענני" ג"פ וישועת ד' כהרף עין ממש, אילו האלוף לא היה רואה אותי ומגרש אותי מהשורה, מי יודע מה היה איתי. ישועת ד' הגיעה ברגע הקריטי ביותר ממש ברגע האחרון. ותודתי לד' שזכיתי להינצל בזכותו של רבי מאיר בעל הנס.

וראה עוד יותר פלא, תיכף כשהגעתי למחנה הצבאי בעיר פאקשאני, קבלתי כאב עיניים, והם אמרו : היהודי הזה עשה בעצמו שיהיה חולה, ולא רצו להאמין שאני חולה, אבל בעזהי"ת לא עברה ממני המחלה, העיניים נדבקו ביחד, והם עשו לי רפואות אכזריות ולא נתנו לי רשות אפילו לישון בין החולים היותר בריאים שלא אדביק אותם במחלות, וזה עזר לי בהרבה שעי"ז קיבלתי את החופשה הממושכת כנ"ל. חסדי השי"ת כי לא תמו כי לא כלו רחמיו, כל מה דעביד לטב עביד.

ונשארתי גם בפעם השניה עם הזקן והפיאות ג"כ, שלא נגעו בי לרעה. ואדרבה עוד יכולתי שם להתפלל בטלית ותפילין בין כל החיילים הגוים, ואדרבה הקצינים באו אלי להתוכח ולשאול אותו בעניני הדת היהודית, ועניתי להם לקיים : "ענה כסיל כאיוולתו" (משלי כו. ה.).

זוכרני שקצין אחד שאל אותי להסביר לו, על מה אני לובש את התפילין, והשבתי לו, במשל, אם אתם אוסרים מישהו בחבלים ואזיקים והוא לא יכול להתנועע בעצמו הוא מוכרח עי"ז לקבל את מרות הצבא והמפקדים, כן אנחנו, מתקשרים בעבותות של רצועות התפילין, ומדגישים בזה שאנו מקבלים מרות של הקב"ה ואנחנו משועבדים לעבודתו יתב"ש ואין לנו רשות לזוז בלי רשותו של הקב"ה ופקודתו.
הקצין קיבל את ההסבר ברצינות, ואדרבה נתן לי כבוד וחופש לפעול על פי הדת ולא לאכול אפילו מהמטבח שלהם.

אמנם שוב ראיתי דבר פלא, התאמת לי מה שאמרו חז"ל (עי' מכילתא פר' בשלח) טוב שבגוים הרוג, דוקא טוב שבגוים, והכוונה על גוי שמראה את עצמו טוב, שמזה קשה להיזהר, משא"כ אלו הגוים המראים בגלוי את רשעותם ושנאתם מזה יותר קל להיזהר. וכן היה כאן, כמעט כל החיילים הפשוטים היו שונאי ישראל, ורק כשראו שהקצינים נותנים לי כבוד לא העיזו לפגוע בי לרעה. משא"כ, אחד מהחיילים הנ"ל היה מקודם טוב מאד אלי, והראה לי אהבה רבה, ולבסוף היה הוא המציק היחידי לי מכולם, ואז הבנתי יותר בעמקות את דברי חז"ל הנ"ל: טוב שבגוים הרוג, זה שמראה את עצמו טוב, הוא הגרוע מכולם, אחרי ששוחררתי הלכתי חזרה לישיבה הקדושה בדעעש להמשיך וללמוד.

(יד)
פעם כשהלכתי הביתה על ימות החג בסוף הזמן, נכנסתי לבקר אצל מרא דאתרא של העיר קראסנא, כ"ק רבי ברוך בענדיט ליכטנשטיין זצ"ל מגזע הגה"צ המפורסם ר' הלל מקולומיא, אמר לי בזה"ל: אני רוצה לשדך אותך עם נכדתי, בת בני הרה"ג ר' אברהם ליכטנשטיין הגר בעיר גערלא שהיה שם רב ומו"צ.

ואמר לי עוד, הסבא שלך ר' אשר לעמיל אביו של ר' יוסף מרדכי זצ"ל זקינך בא אלי פעם ואמר לי שהוא רוצה להשתדך איתי, שאתן לו אחד מבני או מבנותי לבניו או לבנותיו, ולא רציתי, ועתה אני רואה שדיבור לא הולך לאיבוד, וכל דיבור עושה רושם, ואני רוצה עכשיו להשתדך עם נכדו, וכמובן אני הסכמתי תיכף להשידוך.

ובשנת תרצ"ה בחודש אלול (כך רצה הגאון אב"ד דקראסנא, שעל הימים הנוראים כבר אהיה נשוי), באתי בברית הנישואין בק"ק גערלא, עם זוגתי בזיו"ר הרבנית מרת זיסל ע"ה הי"ד, השושבינין היה מורי ורבי הגאון הקדוש מרן ר' יעקב אלימלך זי"ע אב"ד דק"ק דעעש הי"ד, וזקיני הרה"צ החסיד ר' בנימין אהרן פרידמן זצ"ל, ומצד הכלה היו השושבינין האמא מרת דאכה ע"ה, ודודתי אשת דודי ר' יהושע אהרן צבי רוזנפלד תלמיד הגה"צ ר' שמואל רוזנברג האבדק"ק אונסדורף בעל באר שמואל, כולם נהרגו ונשרפו עקדה"ש הי"ד.

דודי הנ"ל היה תלמיד חכם גדול ויר"ש, זכורני שסיפר לי פעם כשהלך בסוף הזמן הביתה מאונסדורף, נסע דרך עיר ראצפערט ששם הי' הגה"ק מבעלזא, והגאון מאונסדורף שלח עמו ד"ש ופיתקה להגה"ק מבעלזא זצ"ל, והיה הדבר לשמחה ולעונג להאדמו"ר הנ"ל, ובמשך שעה ארוכה דיבר אתו, על ההתנהגות של הגאון מאונסדורף זצ"ל, ושאל אותו פרטים
(עמוד רצה)
מהשיעורים שלו בישיבה ובתפילה וכל שאר התנהגותו, כי החשיבו מאד את הגאון מאונסדורף זצ"ל בתור גאון וצדיק ומנהיג גדול.

זכורני שסיפר לי שאונסדורף היתה ממש כפר קטן כעשרים משפחות יהודיות, והחזיק שם ישיבה של קרוב ל-400 בחורים, ובאמת זה פלא לא היו עוד אז פנימיות משוכללות כהיום, ואעפ"כ המשפחות היהודיות עזרו לרב שלהם בכל מיני עזרה, וכן אולי גם הכפרים הסמוכים עזרו לזה באוכל וכדו', והי' להם אכסניה גם אצל הגוים שלקחו חדר ל-4-5 בחורים בשכ"ח.

איני יכול שלא לכתוב איזה מילים אודות משפחת חותני בזוו"ר אשר רובם ככולם נספו על קידוש ה' זצ"ל - הי"ד.

מורי וחמי הרה"ק רבי אברהם ליכטנשטיין זצ"ל הי' כאמור בנו של אותו זקן, ציס"ע לוחם מלחמות ה' במסירות נפש. מרן רבי ברוך בענדיט ליכטנשטיין אבדק"ק קראסנא והסביבה, שעלה ג"כ על המוקד עם כל בני קהלתו הי"ד.

חותני זצ"ל הי' גאון עצום, דרשן מפואר, נואם בחסד עליון. מי ששמע דבריו החוצבים להבות אש, שהיו יוצאים מן הלב, הי' כמעט מן הנמנע שלא להוריד כנחל דמעה בהרהורי תשובה אמיתיים.

כן היה חותני זצ"ל חכם ופיקח, ומומחה עצום בדיני ממונות, ולקחו אותו לכל מיני דיני תורה ובוררות מסובכים, וברוב גאוניותו וחכמתו גישר בין ההרים, ותמיד היו ב' הצדדים מרוצים מפסקיו.

השפעתו בעיר סאמושאויוואר והסביבה היתה עצומה, הרבה מתלמידיו גדלו, והקימו בתים לתפארת שהמשיכו בדרכי המסורת מדור דור.

חותני בזו"ר זצ"ל הי' נצר מגזע מפואר, שולשלת של גאונים וצדיקים מאורי עולם, ממשפחת רבינו הגאון המפורסם רבי הלל ליכטנשטיין זצ"ל האבדק"ק קולומיא, מגדולי לוחמי מלחמות ה' בדורות האחרונים.

בהקדמות ספריו כותב הרה"ק ר"ה ליכטנשטין זצ"ל הנ"ל, כי למשפחתו שולשלת יוחסין של כ"ד דורות רבנים, אב"ד בקהלות קדושות.

חמי זצ"ל הי' גיסו של הקדוש הגה"צ ר' יהושע בוקסבוים זצ"ל - הי"ד האבדק"ק גאלנטא שג"כ הובל לאושויץ בראש מאות תלמידיו הי"ד במהרה.

זקיני, אבי חותני בזו"ר, הרה"ג ר' ברוך בענדיט ליכטנשטיין זצ"ל הנ"ל, הי' חתנו של הגאון הקדוש ר' יעקב משה שוורץ זצוק"ל אב"ד דק"ק קרולי, אשר על גדולתו וקדושתו סיפרו נפלאות, ומפורסמת ידידותו האמיצה עם הגה"ק מצאנז זצ"ל בעל דברי חיים. (וכתבתי עוד אודותם בספר הזכרון לקהילת "סאמושאויוואר איקלוד והסביבה" א"י תשל"א עמודים 15 -18).

בספרי לעיל עמודים קנ"א והלאה הדפסתי איזה מכתבים שהיו לי עם אבי חותני בזו"ר, הגאון רבי ברוך בנדיט זצ"ל הנ"ל, ועם מורי ורבי חותני בזו"ר הגאון רבי אברהם ליכטנשטיין זצ"ל - הי"ד, ועם דודי, אחי חותני בזו"ר הרה"ג ר' הלל ליכטנשטיין זצ"ל - הי"ד שהי' הרב הצעיר בקראסנא. כולם בדברי תורה וחכמה. וכאשר לא נשאר מכל משפחה זו זצ"ל הי"ד איש, יהיו דברי תורה אלו זכרון לנשמתם הטהורה הי"ד.

(טו)
בהונגריה זה לא היה דבר נדיר, נקח למשל את כפר פאיע, שגם היה כפר קטן אולי כ-15 משפחות יהודיות, וגם שם החזיק הרה"צ ישיבה גדולה של קרוב ל-300 בחורים, וראה זה פלא, בהונגריה אפילו בחווה חקלאית (טאנייע) שגרו שם רק שלשה משפחות יהודיות החזיקו להם רב גאון וצדיק, ונתנו לו די מחסורו והיה גם מנין בריווח, וגם החזיקו ישיבות במקומות קטנים כאלו. זה היה כוחה של יהדות הונגריה הצרופה.

ובאמת בהונגריה היה ליהדות החרדית כוח אדיר בהשפעה על הקהל, ובפרט אחרי האסיפה הגדולה של רבני הונגריה בשנת תרכ"ט שנעשתה חלוקה בין הריפורמים והאורטודוכסים.

והרבנים היו אומרים דרשות ומוסר בכל מיני הזדמנויות, ובפרט בימי החג והימים הנוראים, וזה השפיע מאד על הקהל.

ושמעתי פעם מהגה"ק מרן ר' אהרן רוקח מבעלזא זצ"ל זי"ע, כשבאתי אליו לשבת תשובה או לשבת הגדול (כי אינני זוכר) , לשולחנו הטהור מיפו לתל אביב, שאל אותי, נו! אמרת היום דרשה? אמרתי לו כן! אמר לי: טוב עשית, שמקובל לי מאבותי הקדושים שאמרו, שמה שאנחנו ראינו יראת שמים וצדקות ביהדות הונגריה, היה זה משום שהרבנים אמרו הרבה דרשות וזה השפיע מאד על הקהל עכד"ק ודפח"ח זי"ע.

(עמוד רצו)
אחרי החתונה גרתי בגערלא כשנתיים ימים וכהנתי בתור ראש ישיבה קטנה במקום. אח"כ נתקבלתי בתור ראש ישיבה קטנה בדעעש, וכן הייתי רב בביהכנ"ס דחסידים הגדול, שם למדתי שיעורים כסדרן עם קהל שומעי לקחי, גפ"ת, בכל ערב, וחומש עם פירש"י בכל ליל שישי ותמיד כאשר עשיתי סיום על מסכת, זימנתי את מרן כ"ק אדמו"ר מדעעש אב"ד דשם, להשתתף אתנו עם קהל הלומדים הקבועים ועוד קהל. והיתה הפגנה אדירה לכבוד התורה בשמחת מצוה ושולחנות ארוכים בטוב טעם.

כן ארגנתי בדעעש את חברת הש"ס, וחילקתי את הש"ס על יומא דהילולא של הגה"ק בעל "כנסת יחזקאל" האבדק"ק דעעש זצ"ל שהוא בכ"ב בכסלו, וישנם איתי עוד מהזמנות הכרטיסים של חלוקת הש"ס מחברת הש"ס שלנו דאז למזכרת.

(יז)
כשאני נזכר בעירנו המעטירה דעעש, זכור תזכור ותשוח עלי נפשי, בעת עוברים לפני הדמויות המופלאות של החסידים ואנשי מעשה, סתם בעלי בתים ת"ח עסקנים בצרכי ציבור לשם שמים, אדמורי"ם ורבנים, נשים צדקניות וילדים נחמדים עם פאות מסולסלות הלומדים בתלמודי התורה ובישיבות הקדושות, הבחורים הנחמדים למאות תמונה נהדרת ומפליאה, אשר עלה עליהם הכורת היטלר ימש"ו עם עוזריו ההונגרים ימ"ש וזכרם.

ואכתוב מעט אשר עבר עלי ועל משפחתי הי"ד, הנה בקיץ תש"ד אחרי חג הפסח נלקחו כולם, כל אנשי קהלת דעעש והמחוז סאמאש ושאר המחוזות בסביכה לגיטו "בונגור", וזה היה יער מחוץ לעיר דעעש, וכמה שבועות היינו שמה במצב איום ונורא מופקרים לגשם ולרוח, וכל הבתים של העיירות נשדדו ונסגרו בבריח ומנעול, לקחו אתם את ספרי התורה מביהכ"נ כעשרים או יותר ספרי תורה. וחפרו בור גדול באדמה והטמינו שמה את ספרי התורה ביער הנ"ל.

אחרי השחרור, אנו השרידים שבאנו הביתה, אחד מעיר ושנים ממשפחה, פתחנו שוב את הבור, ולקחנו משם את ספרי התורה שבחלק גדול מהם היו היריעות רקובות מהרטיבות של האדמה, ומה שיכולנו להציל ולתקן שמנו שוב חזרה בארון הקודש בביהכ"נ הגדול של עירנו המעטירה הקדושה דעעש שהיתה פעם ואיננה עוד.

(יח)
לאחר כמה שבועות של שהייה במקום האיום הנורא הזה, בחודש סיוון תש"ד, נשלחו אנשי הגיטו בשלושה טרנספורטים לאושויץ, דחופים ודחוסים כ-120 נפש בקרון סחורות ובהמות, בלי אוכל ובלי מים, וביניהם היו גם אשתי הראשונה (להבחל"ח) האשה הצדקנית מרת זיסל בת הקדוש הגאון מוהר"ר אברהם ליכטנשטיין רב ומורה צדק בק"ק סאמואשוואר ע"י דעעש, והוא היה בנו של הגאון מרן ברוך בענדיט ליכטנשטיין האב"ד דק"ק קראסנא הי"ד, וכן בני היקרים להבחל"ח, הילד חיים מנחם בן 9 שנים, והילד יוסף מרדכי בן 7, והילד ישעיהו בן ה-5 הי"ד שנלקחו בטרנספורט השני. ביום המר והנמהר י"ז סיון.

אלה העקדות זכור השי"ת, עם שש מאות רבבות אלפי ישראל שהובילו אותם לטבח ברציחות אכזריות ונוראות שלא נשמע דוגמתם בעולם, וכל מיני מיתות משונות ר"ל ושריפת גופם בכבשונות האש, אשר אין הפה יכול לדבר והקולמוס יכול לכתוב. את הסבל הנורא והאיום של הקרבנות הקדושים.

ה' יאמר לצרותינו די ויאמר למלאך המשחית הרף! וינקום לעינינו נקמת דם עבדיו השפוך ונקם ישוב לצריו ותחזינה עינינו במהרה בגאולה השלימה בביאת המשיח ובתחית המתים במהרה בימינו אמן.

כן הובילו את אמי מורתי הצדקנית מרת דאכא ע"ה, עם כל משפחתה, אבי חורגי מוהר"ר מרדכי יוסף, ואחי הילד מנחם שהיו בגיטו של סאמאשוואר ביער סמוך לעיר, וכל תושבי המחוז של סאמאש נדחפו למקום הנ"ל. שם היו ג"כ כמה שבועות בסבל איום ונורא, ואחרי זה הובילו אותם לגיטו קלויזנבורג ומשם בכמה טרנספורטים לכבשנות האש של אושויץ. היארצייט הוא בו' או בז' סיון שאז הגיע המשלוח לאושויץ וידוע שאחרי כמה שעות שהגיעו גירשו אותם מהקרונות בסביבת תחנת הרכבת, והיה שם המיון הידוע ע"י הרופא האכזרי ד"ר מנגלה, מי לימין ומי לשמאל, חלק לעבודת כפיה וחלק השני תיכף נתנו להם סבון ואמרו להם להתפשט בתואנה שהם הולכים למקלחת. אבל זה היה תאי הגזים שבמשך כמה דקות נחנקו הקרבנות ומשם הובלו למשרפות.

ועל כל קרובינו היקרים שנשרפו ונאבדו ואינם בחיים עוד ע"י הרשעים הארורים יש"ו בכבשנים של אושוויץ ומיידניק אנו קוראים: ארץ אל תכסי דמם. ויהי עפרם צבור לפניך, ובזכותם של הנשמות
(עמוד רצז)
הטהורות והזכות הללו, שלח לנו במהרה את משיח צדקנו ונזכה במהרה לתחיית המתים, כפי שידוע מתשובת הרדב"ז שמקובל מפי אליהו הנביא, שאלו שנהרגו ע"י הרשעים יש"ו יעמדו לתחיית המתים עוד לפני ביאת המשיח במלבושם ממש כמו שנהרגו, וכל אחד יזכה לראות את קרובו ושאר בשרו.

ויתן ה' יתברך שנזכה כולנו במהרה לגאולה השלימה אמן כן יהי רצון.

(יט)
נכתוב כעת קצת אודות אשר עבר על מורי ורבי רבינו יעקב אלימלך פאנעט זצוק"ל הי"ד האדמו"ר מדעעש בעת המלחמה, והנה בתחילה נלקח רבינו זצוק"ל יחד עם כל משפחתו וביתו אל הגיטו "בונבור" הנ"ל: ושם הי' כמה שבועות בסבל נורא וקשה. עד אשר לקחו אותו בטרנספורט השלישי ביום ח"י בסיון, והוא יומא דהילולא שלו, הי' גאון וצדיק פה מפיק מרגליות, בדרשותיו החוצבים להבות אש, ובפילפוליו העמוקים, אפס קצהו תמצא בספה"ק זכרון יעקב שנדפס לאחרונה בארה"ב, אבל זה רק אפס קצהו, כי נשארו ממנו חיבורים רבים בהלכה ואגדה ודרוש, הרבה אשר אני בעצמי כתבתי כי הוא בקש ממני שאכתוב לו הדרשות וחד"ת שנאמרו על שולחנו הטהור, ואח"כ הגיה אותם אדמו"ר זי"ע בעצמו, ונשאר לי איזה ד"ת שכתבתי אז, ואי"ה עוד אדפיסם. היה מדברנא דאומתיה, מנהיג למופת, דבריו נקשבו בקשב רב בכל אסיפות הרבנים שהיו ברומניה והונגריה והתחשבו מאד בדעתו הקדושה כיון שהיה חכם ונבון ופקח ביותר. כל הופעותיו היו כולו אומר כבוד, היה גבוה משכמו ולמעלה מן העם, גם בקומה גשמית אבל העיקר בקומה רוחנית, פניו האירו ממש, קרן אור פניו, חבל על דאבדין ולא משתכחין.

זוכרני שפעם היה משובתי שבת בדעעש הגה"צ ר' אהרן ראטה בעל שולחן הטהור זצ"ל, ביקרתי בשולחנות שלו שניהל ברוב עם, וגם בימות החול ביקרתי אצלו, ודיבר אתנו מאישיותו החשובה של מורנו ורבנו האדמו"ר מדעעש. ואמר לי בזה"ל: הדרת הפנים של רבכם היא להפליא, צורה קדושה ונוראה ע"כ. חזי מאן גברא רבה קא מסהיד עלויהו. (חתנו של כ"ק בעל "תולדות אהרן" הוא האדמו"ר ר' אברהם יצחק קאהן שליט"א מהוניאד עיר מולדתי, ואביו היה נקרא "דער ארץ ישראל יוד". בנו של בעל "שומר אמונים" האדמו"ר ר' אברהם חים ראטה שליט"א ממשיך בדרכי אבותיו, והוא חתן מחותני האדמו"ר הקדוש ר' מרדכי מזויעל זצ"ל).

ועד ראיה שנשאר לפליטה סיפר, שלמרן רבינו אדמו"ר הקדוש מדעעש היתה אפשרות להינצל, באו עם טקסי, ורצו ליקח אותו עם כל משפחתו לרומניה, (לעבור את הגבול) אבל הוא אמר: אני הולך ביחד עם כל בני קהילתי, מה שיהיה אתם יהיה איתי, אני לא אטוש את צאן מרעיתי. וכך הוה, חבל על דאבדין הי"ד במהרה.

(כ)
לרבינו זי"ע היה אח, הגה"צ מרן רבינו ר' יוסף פאנעט זצ"ל האבדק"ק אילאנדא והגלילות, הוא אהב אותי למאוד, זוכרני שפעם הייתי מוטל ר"ל על ערש דוי באכסניה שלי בעת למדי בישיבה הרמה בדעעש, ורבינו ז"ל בא לבקר אותי ביקור חולים, ושאלני: מה המחלה שלך? אמרתי לו, איך פין פארדארבען (היינו כי הקיבה שלי התקלקלה מאיזה מאכלים), אמר לי: פלא, "אין דעעש קאן מאן אויך פארדארבען ווערען".

רבינו הנ"ל, ברח מגיטו דעעש יחד עם כל משפחתו והיו לו ניסים ונפלאות גדולות, בנו הבכור הגדול מוהר"ר משה דאג להציל את כולם, ע"י שהתחפש לגוי ודאג להביא גם להם מלבושי נכרים כדי שלא יכירו אותם, אבל ראה זה פלא, לאחר שכבר הציל את כולם ליערות הסמוכות (שם הם שהו עד כלות המלחמה), בא בחזרה לגיטו בשביל איזה פחים קטנים והונגרי צעיר אחד חשד בו שהוא יהודי, ובקש ממנו להזדהות, ונודע עי"ז שהוא יהודי, והרגו אותו מיד הי"ד במהרה.

מה שעבר על רבינו הנ"ל ביערות הנ"ל תקצר היריעה מהכיל לספר, זוכרני שרבינו ז"ל סיפר לי, שפעם בא גוי אחד עם רובה ליער שהם התחבאו בו. וראה שהם יהודים ובמקום שהוא יירה בהם, החל הגוי לברוח וראו בזה-בבירור נס מן השמים אח"כ הלך אותו אחד וסיפר לאנשי הצבא והס"ס כי ביער מסתתרים יהודים. והם הקיפו את כל היער, אבל לשוא, כי רבינו ז"ל תיכנן בריחה מהיער הזה ליער אחר, ועי"כ שוב ניצלו.

כך תיכנן רבינו ז"ל את כל שלבי בריחתו מקום למקום, עד שזכה להגיע בשלום לרומניה עם כל בני משפחתו. והם ניצלו מגיטו דעעש שהיה אז בהונגריה לפי החלטת וועדת ווין.

רבינו ז"ל הגיע לטורדא שברומניה, ואח"כ עלה לבוקרסט ואח"כ (לאחר המלחמה) לעיר דעעש, שם נתקבל בהערצה לרבה של העיר והסביבה, במקום
(עמוד רחצ)
אחיו ואביו וזקיניו הצדיקים, אח"כ תיכנן שוב בריחה לצרפת עם כל משפחתו, כי גם שם מאחורי מסך הברזל היו צריכים תכנון לצאת כידוע.

משם היגר לארה"ב עם כל משפחתו, וניהל ממעון קדשו את בית דעעש, וכן כיהן כנשיא כולל "זיבען בירגען" לארץ ישראל ולתפוצות.

(כא)
בשנת תשכ"ג נסתלק הצדיק, הצדיק אבד, אוי לו לדור שאבד מנהיגו ואוי לה לספינה שאבדה קברניטה, זכותו תגן עלינו, על תלמידיו וחסידיו, ועל כל אוהדי בית דעעש המעטירה ועל כל משפחתו שיחיו.

אחרי איזה ימים נתכנסנו בעיה"ק ירושלים תובב"א להספד מר בראש כל רבני רומניה, וגם אני נכבדתי להספידו, ולפי בקשת כל הקהל הכרזתי באמירת מזל-טוב לרבינו ז"ל, שאנו מקבלים לאדמו"ר ואב"ד דעעש ונשיא הכולל "זיבענבירגען" את בנו בכורו הרהגה"צ מרן ר' צבי מאיר פאנעט שליט"א, למלא את מקום רבינו זי"ע. וכעת יושב מרן רבינו שליט"א בשבת תחכמוני בעיר בני ברק המעטירה, ומנהל את בית דעעש בעוז וברמה בביהמ"ד דחסידי דעעש בשדרות רבי טרפון.

מדי פעם ביומא דהילולא של רבינו הגה"ק בעל "כנסת יחזקאל" האבדק"ק דעעש זי"ע החל בכ"ב בכסלו, וביומא דהילולא של רבינו מרן הקדוש והטהור רבי יעקב אלימלך פאנעט הי"ד שחל בח"י בסיון, וביומא דהילולא של מרן בעל "מראה יחזקאל" הראב"ד קארלסבורג ומדינת זיבענבערגען שחל בערב שביעי של פסח, מתאספים תלמידיו וחסידיו אוהדי בית דעעש לסיום ש"ס ומשניות, ומשמיעין מילי דהדרנא רבינו שליט"א ורבנים חשובים, וגם אני הצעיר בתוכם, ואני מעורר תמיד את הנאספים לזכור מחסידות דעעש, וללכת בדרכי רבותינו הקדושים מנוחתם עדן, ולזכור את כל קהילת דעעש המעטירה, אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן, ונתלכד כולנו תחת דגל מרן רבינו שליט"א.

(כב)
כעת אעבור לספר בפרטות את אשר עבר עלי בשנות השואה הנוראות, וקשה לי לפעמים להבין כיצד עברתי מאורעות קשות כאלו ונשארתי ב"ה בחיים, ורק סייעתא משמיא שרצו שאמשיך להקים את משפחתי שיחיו לאוי"ט ולעזור ולסייע לאחרים.

לפני שגירשו את כל משפחתי הי"ד ליער "בונגור" שליד דעעש, יחד עם כל אנשי הסביבה, החלו אז הרדיפות נגדנו, והתחילו מקודם בנישול היהודים מפרנסתם באופנים שונים ומשונים, ובהתקפות על יהודים ברחובות ובדרכי התחבורה, וצרות וגזירות מתחדשות מדי יום ביומו. אח"כ לקחו את הגברים למחנות עבודת כפיה (מונקאש סאזאד), וגם אני הצעיר בתוכם, והשארתי את אשתי ושלשת בני היקרים הי"ד בלי משען ומשענה.

אח"כ נלקחתי לעיר נאדיא-באניא, ומשם להאדמאש - לאפאש, ופתאום אנחנו מקבלים הודעה דחופה שכל מחנות העבודה יתאספו לנאדיא-באניא, ולשם הגיעו אלפים ורבבות מאחינו בני ישראל, ובראש הסקר היה הצורר הידוע לשימצה האלוף מארדעניא ימש"ו, וכפי שידוע לי את היותר חזקים שלחו אז לאוקרניה אשר הי' מקום הידוע לשמצה שבו עשו להם צרות צרורות, ומעט מזעיר זכו להינצל. והיותר חלשים קיבלו שחרור ובאנו הביתה בחורף עצום עם רכבת משא, ובכל תחנה עמדה הרכבת שעות על שעות, כשרצונם ימ"ש הי' שהקהל יתקרר, וזוכרני שהיו בינינו חברים שהבינו הענין שאנחנו יכולים להתעכב בדרך ימים על ימים, ועזבנו את הרכבת ונסענו ברכבת אקספרס הביתה.

אבל שמחתנו היתה לשוא, כי אחרי איזה ימים קבלנו אנחנו המשוחררים שוב צו גיוס לבוא לנאדיא-באניא, ושם היתה האכזריות ממש נוראה, קבלנו מכות ועלבונות ובזיונות לפני שאספו אותנו ברכבות, וסגרו את הקרונות, ושלשה ימים לא פתחו אותם, המצב היה איום ונורא, לא הי' המים, והצמאון אכל בנו, אוכל לקחנו אתנו, אבל מים לא הי' לנו, והקרונות היו סגורים. הנשים של אחדים מחברינו נסעו אחרי הרכבת, ודיברו עם בעליהן בתחנות, הבעלים שאלו את הנשים אולי הן יודעות משהו לאן אנחנו מובלים, אבל כנראה גם הנשים לא ידעו משום דבר, אף שהתקשרו עם אנשים רמי מעלה בשלטון, אבל הכל לשוא, לא יכלו לברר שום דבר, וכנראה אח"ז הנשים התעייפו כבר מלנסוע אחרי הרכבת שלנו, ובפרט שהפרוטה לא היתה מצויה בכיסם בריוח, וחזרו הביתה.

(כג)
וזוכרני כי בעת שהגיע הרכבת שלנו לעיר וואשראש-נאמען, וממול לעיירה הזאת מאחורי ההר נמצאת העיירה קאליב, ששם היה דר הצדיק המפורסם מרן רבי יצחק אייזיק טאוב זצ"ל. סיפרתי לחברים בקרון את הסיפור הידוע ששמעתי פעם בליל
(עמוד רצט)
הסדר אצל מרן האדמו"ר הקדוש רבי יעקב אלימלך זצ"ל בדעעש.

וזה תוכן הסיפור, פ"א שמע הגה"צ מקאליב שמרן הגה"ק בעל "ישמח משה" האבדק"ק אוהל יבוא על שב"ק לשבות בעיר סערענטש, אמר מרן הקדוש מקאליב למשמשו: אני גם הייתי רוצה להיות בשבת זו בסערענטש. המשמש חשב שתיכף בבוקר יתן רבינו הוראה לעגלונו שיכין את העגלה והסוסים, אבל הגבאי של הרבי רואה שרבינו אינו מתכונן כלל לשום נסיעה, וכדרכו בכל ערש"ק קרא שמו"ת וסעד משהו בצהרים, וכן הלך לישון קצת בצהרים כדרכו בערש"ק. [ראה זה פלא, ראיתי בשם הגאון בעל חת"ס ז"ל שאמר שהוא מתפלא למה הקב"ה לא ציוה בעשרת הדברות שצריך לישון בערש"ק, כידוע שמי שלא ישן בערש"ק, הסעודה של ליל שב"ק אצלו היא כמו סעודת חול בלי שום הרגשה של עונג שבת, ואולי באמת זה הכוונה: "שינה בשבת תענוג" דקאי גם על ההכנה - היינו על השינה של ערש"ק שהיא הכנה לשב"ק כי אז יש תענוג בסעודת שב"ק וכנ"ל].

ואח"כ לפנות ערב קרוב לשעה להדלקת הנרות, אמר הצדיק לעגלונו שיכין את העגלה להנסיעה. העגלון תתפלא ושאל: רבי כ"כ מאוחר? הלא בדרך הטבע הנסיעה מקאליב עד לסערענטש צריכה לקחת הרבה שעות ולפחות משעות הבקר?, אבל הוא שמע לפקודת הצדיק והתחילו לנסוע ממש בקפיצת הדרך, ומשהגיעו לסערענטש הלך כבר הגאון בעל "ישמח משה" עם חסידיו לבית הכנסת. והצדיק מקאליב אמר לעגלונו, שישים הסוסים באורוה, לבש תיכף בגדי שבת ומיד הלך לביהכנ"ס, ובאמצע הדרך לביהכנ"ס נפגשו שני הצדיקים בשמחה רבה.

כשבאו להיכנס לביהכנ"ס, אמר הגאון מאוהל להגאון מקאליב שהוא יכנס ראשון, אבל הגאון מקאליב אמר, אני רק באתי לכבודו, וכבודו צריך להיכנס בראשונה, ולבסוף אמר: ממ"נ, אם כבודו יותר גדול בטח מגיע שכבודו יכנס בראשונה, ואם אני יותר גדול אז אני גוזר על כבודו שיכנס, ואז נכנס הגאון מאוהל בראשונה.

בליל שב"ק בשולחנו הטהור, הגאון מאוהל כידוע וכהרגלו התאונן על חורבן בית המקדש, ולמה בן ישי עדיין לא בא, וידוע שהגאון מאוהל הי' ישן כל לילה ומקלו לצד מיטתו, אולי משיח יבוא, שיהיה מיד: "ומקלכם בידכם", שילך לקבל פני משיח ולא יצטרך לחפש אחרי מקלו, אמר הגה"ק מקאליב בהביטו בפני הצדיק מאוהל: "אוהל'ר רב, איר קרעכטץ אין קרעכטץ וועגען משיח'ן, אין מ'לאסט אייך קרעכטצען, ווען איך וואלט גיגעבען איין קרעכטץ וואט עהר שוין דא גיווען" עכד"ק.

את המעשה הזאת סיפרתי לחברי בקרון בהתרגשות עצומה, וצעקתי אז: "קאליבר רבי, איר ליגט נישט וייט פין דא, (זה היה כשישים קילומטר מ-וואשארוש-נאמען עד קאליב, מאחורי ההר), איר זענט אזוי גרויס, אז איר וואלט א קרכטץ גיגעבען, וואלט משיח שוין דא גיווען, רבי מיר שטיין דא אין גאנץ כלל ישראל אין א גרויסע סכנה פין די צוררים ימ"ש, מיר זענען דא אין די בהמה וואגאנען פארשפארט ווי בהמות, שוין דריי טאג האבען מיר נישט קיין ביסעל וואסער, רבי העלפט כי באו מים עד נפש", וצעקתי בהתלהבות גדולה ובבכיה נוראה עד שכל חברי לצרה זו געו בבכיה.

אבל, ראה זה פלא, כמה רגעים אחרי זה שומעים אנו איך שהרשעים פותחים את מנעולי הקרונות, והקלגסים צועקים, לכו להבאר בתחנה ותקחו מים בכליכם, וכשהרובים מכוונים אלינו בסכינים ליוו אותנו עד הבאר של התחנה, וכל אחד שתה מים וגם מילאנו את נודותיהם מים, ראה את גודל כח הצדיק זי"ע.

(כד)
לאחר איזה שעות הגענו לק"ק איהל, ושם חנתה הרכבת באיזו מסילה מרוחקת ושהינו שם זמן רב, כשבעיר היו עוד יהודים.

לאחר איזה ימים של נסיעה הגענו לק"ק קאשוי, שם היה איזה בית מרפא יפה אבל לאחרונה הוא נחרב, והמחנה שלנו שמספרו היה 108/48 התאכסן שם. אנו עבדנו במקום שהיה רחוק מהעיר לערך 5 קילומטר וקרוב לגבול סלוואקיה, וכך למדנו תכסיסי צבא בק"ק קאשוי, היו עוד מחנות עבודה, והרבה רבבות מאחינו בני ישראל רוכזו שם לעבודות שונות.

משם המשכנו לעוד מחנות שונות עד שהגענו לאקנא שלאטינא שהיא סלאטוואנא שעל יד סיגעט.

באותו הזמן שמענו שהגה"ק מרן רבינו יואל טייטלבוים האבדק"ק סאטמער היה בשב"ק בעיר סיגעט, ואף דרש דרשה נפלאה, ובין דבריו הביא את דברי הרדב"ז הכותב בתשובותיו שמקובל מפי אליהו, שאלו שנהרגו ע"י הגוים, יחיו בתחה"מ עוד לפני ביאת המשיח ותחיית המתים של כל העולם תהיה ארבעים שנה אחרי ביאת המשיח, אבל הראשונים יקומו ממש במלבושיהם וכל אחד יפגש עם קרובו, וקרא אדמו"ר מסטמר זי"ע להתחזק ודבריו היו
(עמוד ש)
כמים קרים על נפש עייפה, כי הצרות היו כבר כים שעולה על גדותיו, ובבקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בקר.

ואני כותב לזכרון מה שקרה לנו שם כי בלילה אחד פרצה דליקה במחנה הצבא בו היינו אוכלים ע"י המחנה שלהם, ונשרף הרבה תבן ומספוא, ומכבי האש איתרו את מקור האש שלא תתפשט הלאה. ובבוקר כשהלכנו לארוחת בקר ראינו מה שקרה, אזי אמרתי, רבותי! אנחנו צריכים סייעתא דשמיא שלא יעלילו עלינו ח"ו. ואמרתי לכולם שיש סגולה נפלאה לעתות בצרה לומר: "ישראל בן שרה", הבעש"ט זי"ע, "לוי יצחק בן שרה שאשא" הקדושת לוי מבארדיטשוב זי"ע, וזו סגולה גדולה להינצל.

וממש הי' זה כמו נבואה, כי פתאום בשעה 11 בעת שהיינו באמצע העבודה בהרים, אנו שומעים שכל אנשי מחנה העבודה מוזמנים להתייצב במפקדה של הצבא.
ואשר יגורנו בא, אנחנו נאספנו כולנו בחצר מפקדת הצבא, ומאות זשאנדארמים הקיפו אותנו וסידרו אותנו פלוגות פלוגות, וניתנה פקודה שכל אחד יקח את הכובע שלו וישימו לארץ, וכל מה שיש בכיסיו ישים בכובע לבדיקה.

אז כבר היתה התמונה מושלמת לפנינו, שחושדים בנו שאנחנו שלחנו אש בריכוז הצבא, ורוצים לברר למי שיש גפרורים או פצצות תבערה וכדומה. והפחד היה איום ונורא! השוטרים ההונגרים עם הנוצות הגדולים בכובעם היו בלאו הכי מבהילים ומפחידים, ובפרט כעת עלתה אכזריותם עד לדרגת חיות נוראות, ואני נפגשתי לדאבוני הרב הרבה פעמים עם החיות הטורפות הללו.

(כה)
פעם בתחנת הרכבת ע"י ביסטריצא חשדו בי שאני מרגל, ופעם שניה בתחנת הרכבת באולאנדא, ופעם שלישית בטיסא אוילאק כשהלכתי בגשר תפסו אותי הרשעים הללו וגם אז חשדו בי שאני מרגל וכדומה, והפליאו בי כל פעם מכות אכזריות להודות במה שחושדים אותו, אבל מה יכולתי להודות אם אני לא אשם, וככה הובילו אותי מטיסא אוילאק עד סאליש, ושמו אותי בבית סוהר ביחד עם שיכור אחד, הסבל שהיה לי באותה לילה היה איום ונורא, סבלתי גם ממכות מהשיכור הזה.

אמנם בבקר נודע מזה לחשובי הקהילה, ובא אחד - חותנו של ר' ברוך גרינפלד - שהיה מוזג יין בסאלעש, והוא היה ידוע לפודה שבויים גדול, וסידר לי אוכל ואח"כ סידר גם את שחרורי ע"י השופט המחוזי.

וראה זה פלא השופט הזה ששיחרר אותי אז, הי' אח"כ מפקד מחנה העבודה שלנו (108/46) לזמן מסוים, אבל מטעם ידוע לא התוועדתי אליו, הוא שכח ממני כי הייתי מלובש במדי צבא של מחנות העבודה, ולכן לא הכירני, אבל אני כן הכרתי אותו.

וראה זה פלא, היהודי הזה (שהוציאני ממאסר), היה אח"כ בין המתחבאים בסטמר, שרצו לגרש אותו מסאליש בתור אזרחי פולין, וכפי שידוע לי גם גירשו אותו מחוץ לגבולות הונגריה, וע"י ניסים הגיע שוב ליערות הונגריה והסתובב בין הרים וגבעות, ואח"כ הוא היה מן הנעלמים בסטמר.

אמנם כפי שנודע לי, לקחו אותו שוב לגיטו. ואח"כ נשלח לאושויץ עם כל המשלוחים הידועים הי"ד במהרה.

ואני מוכרח לספר, שאחרי שהשתחררתי מבית הכלא בסאליש היה כמדומני יום שישי ונשארתי על ש"ק בסאליש, והראב"ד שהיה בנו של הגה"ק בעל צרור החיים, כיבדני בדרשה ודרשתי שם בביהכנ"ס, ובס"ג ישבתי עם הרב המרא דאתרא, אבל ביום ראשון היה הפחד מהרשעים ימ"ש כ"כ חזק אצלי, עד שפחדתי ללכת רגלי לתחנת הרכבת, ולקחתי לי כרכרה סגורה כדי שלא יראוני הרשעים.

והנה בסאליש היה אז גם מקום מושבו של הגה"צ מרן ר' יצחק אייזיק וייס האדמו"ר מספינקא זצ"ל. בקשתי מהעגלון שיעבירני דרך חצרו של הצדיק שגר לא רחוק מהרכבת. נכנסתי אליו, וסיפרתי לו את הפחד והצרות שעברו עלי בטיסא אוילאק ובסאליש, ומיד שם את ידיו הקדושים על ראשי ובירכני, וראה זה פלא הפחד הלך מאיתי בין רגע "כמישחל ביניתא מחלבא".

הגה"ק מספינקא זי"ע היה אחד מגאוני הדור הן בנגלה והן בנסתר, עבודתו הקדושה בתפילתו היתה עד להפליא, בעת החתונה של נכדו בן הגה"ק מוה"ר אביש האבדק"ק קראלע זי"ע שהתחתן עם בתו של הגה"ק מרן ר' יוסף פאנעט אבדק"ק אילאנדא והגלילות זצ"ל, שהיה אחיו של כ"ק מו"ר האדמו"ר מדעעש זצ"ל, התפלל האדמו"ר מספינקא הנ"ל בביהכנ"ס הגדול בדעעש, ושמעתי וראיתי אז את עבודתו הקדושה בתפילה.

וזוכרני כי כשהגיע לאהבה רבה הלך בקולי קולות מעלה מעלה, והגביה קולו יותר ויותר עד שהגיע
(עמוד שא)
להבוחר בעמו ישראל באהבה, ואז הגביה קולו עוד יותר באמירת שמע ישראל וכו', ממש בבחינת: "כל עצמותי תאמרנה". וההתעוררות היתה גדולה, ממש כמו קול השופר הולך וגדל במעמד הר סיני, וזה השפיע מאד עלי ועל כל הנאספים להתעוררות תשובה ולמסירות נפש.

כתבתי כל זאת להראות דרך הצדיקים הקדושים שעובדים את הבורא במסירות נפש, ולנו יש ללכת בדרכיהם הקדושים בעבודה ובתפולה, בלימוד התורה בגמילות חסדים ובשאר כל מיני מידות ומעשים טובים.

לדוגמא, עיין בהקדמתו לספה"ק "אמרי יוסף" מאביו האדמו"ר זצ"ל, איך הוא מסביר שהגה"ק בעל "אמרי יוסף" היו לו שלשה אדמורי"ם שהיה נוסע אליהם, ומכל אחד למד מדה אחרת, מאחד למד תורה, מהשני עבודה ומהשלישי גמילות חסדים, אבל בכ"ז הוא כותב שם, שענין מסירת פיתקאות ראוי שלזה יהיה לו רק אדמו"ר אחד, והמליץ ע"ז את הפסוק (דברים יב. יג.): "השמר לך פן-תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה", ראה שם בהקדמה דברים נפלאים מאד.

(כו)
ונחזור לחצר מפקדת הצבא שהיתה מלאה עם שוטרים רשעים, ואנחנו עומדים דום, פתאום אנחנו רואים איך שפלוגות חיילים הונגרים יוצאים מהמחנה שלהם בחגורות מלחמה ובציוד מלא וצועקים "הורא"
פחד ופחת עבר עלינו, חיל ורעדה יאחזנו, חשבנו שהם פלוגות חיילים שנשלחו לחסל אותנו ר"ל, כפי שבאמת זה היה במקומות אחרים לדאבוננו, בשדות הקרב שעברו חיילי הס.ס. הגרמני הם קבלו הוראות בתור פלוגות השמדה, לחסל את כל היהודים, ולכן אמרתי לחברי, אין לנו עצה, אם אנחנו רוצים להינצל אלא לומר את הסגולה הידועה שאומרים בעת צרה, ישראל בן שרה בעש"ט זי"ע, לוי יצחק בן שרה שאשא מברדיטשוב זי"ע, והם שמעו בקולי ואמרו אחרי.

פתאום אנו רואים שלחצר הזאת נכנס האלוף המפקד היותר גבוה מהצבא, מפקד המחנה הראשי, והוא נתן פקודה לכל המחנה לעמוד דום ולשמוע דבריו.

ושמעתי איך שהוא אומר למפקד הז'נדרמים שדעתו היא, שלא היהודים הארורים עשו זאת והוא ממשיך: לא מפני שאני אוהב יהודים, רק משום שזה בלתי אפשרי, כיון שהשומרים של מפקדת הצבא אינם נותנים בשום אופן רשות ליהודים להיכנס לחצר, ואפילו לא להסתובב בקרבת המפקדת, ולכן צריכה החקירה להיעשות מכיוון אחר, מהמפקדה של הצבא בעצמה.

כששמענו זאת נשמנו לרווחה.

אבל הצוררים הרשעים אמרו שלפטור את היהודים בלא כלום אי אפשר, ונתנו פקודה להחיילים הנ"ל לעשות לנו עינויים גדולים, היינו לשכב על הארץ ולקפוץ, ולעמוד דום, כך מאות פעמים, וזו עבודה מאד מפרכת ומעייפת.

חוץ לזה, נתנו לנו פקודה לרוץ כמה מאות מטרים עם כל המשא הכבידה שהיתה עלינו, וכן נתנו פקודות שניכנס בבורות כאילו אנחנו מתחבאים ממטוסי האויב, הריצה, המחבואות והשכיבה על הארץ קרוב לשעתיים שברה את גופנו בצורה נוראה.

וב"ה, שבזה יצאנו ידי חובתנו, ונכנסנו חזרה למקום האיכסון שלנו שבורים ורצוצים, וב"ה ראינו שהסגולה הזאת להזכיר שמות הצדיקים כנ"ל, עזרה לנו מאד בס"ד.

כדי לתאר יותר את הנס הגדול הזה שמעז יצא מתוק אכתוב לציין שהאלוף הזה היה ידוע לשונא ישראל גדול, ולא היה יכול להסתכל בפני יהודי ומ"מ אמר כנ"ל.

וזוכרני, פעם כשעבדנו על ההר, ויצאנו לעבודה בשעה 3 בבקר, ולפעמים נסענו כשעתיים ברכבות משא והקור היה איום ונורא, כשהגיע עלות השחר, פשטתי את כותנתי מעל ידי והנחתי טלית ותפילין ברכבת, ממש במסי"נ מרוב הקור, ואכלנו ג"כ משהו בדרך או בעת שהגענו למקום העבודה, בקור ובשלג ובכפור שכמעט גווענו ח"ו מהכפור העז.

ובכל זאת עבדנו את עבודות הפרך עם מרא וחצינא, לעשות את הביצורים הדרושים לצבא הרשע, ומי שלא עבד קבל מכות, היו מקומות שלא היו צריכים לנסוע למקום העבודה, כי המקום היה יותר קרוב, יכולנו להתפלל לאחר עמוד השחר לפני זמן הקימה, ואכלנו משהו, כמובן כשר, שלא אכלתי במטבח הטרף שלהם.

היינו כמה אנשים במחנה שקראו לנו: אוכלי כשר, וכאמור ככה התחלנו לעבוד משעות הבקר עד לפנות ערב בהפסקה קצרה לאכול סעודת צהרים, וע"י העבודה המפרכת הזאת, היינו מאד עייפים והוצרכנו פעם קצת לנוח עם כלי העבודה ביד, ופתאום הגיח מן
(עמוד שב)
הצד האלוף הרשע הזה עם סוסו האכזרי מצידו השני של ההר, ותפס אותי ברגע של מנוחה שלא עבדתי, ועמדתי עם כלי העבודה ביד בלי עבודה. והוא התחיל לצרוח עלי: יהודי מלוכלך אתה לא עובד מה אתם חושבים, אחינו ילכו למלחמה ואתם תשבו פה באפס מעשה, ועוד דברים אנטישמים כהנה וכהנה איום ונורא.

וכמובן, שהשומרים הארורים תפסו אותי לפי פקודתו, ועשו לי לפי פקודתו עונש חמור, וזוכרני שהעונש היה, שגם אחרי שבאנו הביתה לאכסניה בכל יום מהעבודה המפרכת לא נתנו לי זמן לנוח אפילו רגע, והוצרכתי לעבוד בכל מיני עבודות במחנה, כגון ריפוד אבנים בחמר ובגינה. וכדומה, העיקר שלא אוכל לנוח.

כתבתי זאת לבאר איזה רשע גדול היה האלוף הזה, ובכ"ז ממש על-פי נס מהשמים מעז יצא מתוק, והוא היה המליץ יושר עלינו שטען שלא היהודים הציתו את המספוא.

ואני זוקף זאת להסגולה הזאת, שהם הצדיקים הללו, הקדושים שהזכרנו את שמותיהם, המתיקו מעלינו את הגזירה, בבחינת "צדיק גוזר והקב"ה מקיים".

(כז)
ובכן אני נותן שבח והודיה להבורא ב"ה שבתוך ים הצרות והגזירות הפליא חסדו עלי בכמה וכמה דברים, א': שלא הוצרכתי לאכול טרף במשך כל הזמן, אף שמרן הקדוש מדעעש, הי"ד במהרה אמר לי במפורש שמותר לי לאכול משום פיקוח נפש, אבל הקב"ה מסבב כל הסיבות, סובב כל פעם שאוכל לאכול דברי חלב ומיני מתיקה וקאפע, בצל ושארי דברים, ומוכרח אני לומר האמת שהרגשתי לפעמים יותר טוב מאלו שאכלו את מאכלי המטבח, שגרם להם לפעמים שילשולים והקאות וכאבים נוראים.

ונזכרתי בדרשת חז"ל, שדניאל וחביריו אכלו זרעונים, וכן נערות שהאכילה אותם אסתר זרעונים, ופניהם היה יותר טובות מאלו שאכלו מפת בג המלך.

וכן עלי להודות להשי"ת, שנתנני לחן ולחסד בעיני השומרים הארורים הרשעים שבמחנה, ולא נתנו לי עבודת פרך כמו לשארי האנשים, רק דברו והתווכחו אתי בעניני רוח, ועזרתי להם למדוד איך לעשות את הביצורים, וב"ה שיכולתי לחשוב את החשבונות במשך איזה רגעים מה שהם הוצרכו לזה שעות.

(כח)
וכאמור ג"כ מעז יצא מתוק, וזוכרני כי בשבת אחת לא רציתי לעבוד ולחלל את השבת, והממונה על העבודה שהחזיק רובה ביד, צעק עלי: יהודי מלוכלך למה אתה לא עובד, אמרתי לו: אסור לי לעבוד בשבת, כתוב בתורתנו הקדושה: לא תעשה כל מלאכה, לשמע דברי, לקח מקל והפליא עלי מכות אכזריות.

אמרתי לו: אם אתה מרביץ, אני יכול כבר לעבוד, כי פקוח נפש דוחה שבת. הרשע הזה ראה שלפניו יהודי שחושב התחיל לשאלני שאלות, ועניתי לו על הכל בחסדי השי"ת, תשובות קולעות על השערה, ונכנסו הדברים בלבו עד שהשנאה עברה ממנו, ובכל פעם נתן לי רשות שלא לעבוד, רק ללכת אתו כאמור לעבודות מדידה וכדומה, וכמובן בכל הדברים היו לנו ויכוחים בעניניהם וכדו' וזה היה לי ב"ה להצלה פורתא בים הצרות והסבל, ואחרי כל זה לא לקקתי כמובן דבש, רק שהעבודה היתה עלי יותר קלה.

אבל האיכסון היה לפעמים איום ונורא, היה מקום שעשינו לנו מקום איכסון לרגלי ההר, לקחנו במקום גג על ראשנו את קליפת העצים ועשינו לנו צריפים קטנים, וכמובן שהגשם ירד בין החורים מעל ראשנו, וכן מירכתי ההר ירד מים מהגשם הניטף. וככה נתלכלכו המלבושים והשמיכות שלנו, וממש בניסים לא קבלנו מחלות איומות.

גם כשחלינו לעיתים באיזה מחלות, הרשעים לא האמינו לנו שאנחנו חולים, וטענו לנגדנו שאנחנו רמאים, נרפים אתם נרפים וכדומה, אבל אחרי ככלות הכל היו חסדים מהשי"ת בעניני בריאות ג"כ, עד שנחליתי קשה והוצרכו לשלוח אותי לבית חולים לקלויזנבורג, שהיה שם בי"ח צבאי.

זה היה בסטרינבא, התחנה האחרונה ממחנות העבודה שלי, זוכרני שהיו שם עשרות אנשים שהיו ממש נכים ולא יכלו ללכת ברגליהם, והם נשענו על עצים עם מקלות, אבל הרופא הצבאי אמר שהם רמאים, ורק לי לבדי נתן מכתב לבית החולים.

כמובן, עם שמירה קפדנית של חייל עם רובה כדי שלא אברח ח"ו בדרך.

כשבאתי לבית החולים, לא רצו לבדוק אותי במכונת הרענטגען, כי אז היתה המלחמה בעיצומה, הרוסים התקיפו מאוד ע"י העיר טורדא, ובגבולות רומניה והונגריה היו אלפי פצועים והרוגים. ואמרו הרופאים הצבאיים אנחנו לא נבזבז זמן לבדוק את היהודי המלוכלך הזה בעוד שאנו צריכים לטפל בההונגרים והגרמנים.

(עמוד שג)
אמנם כאמור, גם זה הי' לטובה, שכבתי שם במיטה, והתפללתי ערב ובוקר ויכולתי לומר תהילים וללמוד, ובפרט, שהיו לעיתים תכופות הפצצות מהאויר מהאנגלים והרוסים, ואז ברחנו למקלטים שהיו בחצר בית החולים ואז נשארתי לפעמים הרבה שעות במקלט גם אחרי שאחרים יצאו, וישבתי שם בס"ד על התורה והעבודה.

(כט)
כל זה נמשך קרוב לחודש עד שבדקו אותי, עד שלבסוף, המלחמה הוקלה במקצת, ולקחו אותי לבדיקה, וכמובן הרשעים הרופאים אמרו שאני יכול ללכת בחזרה למחנה העבודה.

אבל אני עשיתי שוב משהו, ובקשתי דיחוי במשרד לביצוע ההחזרה למחנה. ולפעמים הייתי במחבוא ימים שלמים, ושכחו ממני, ביקשו אותי בחדרים ולא מצאו אותי.

זה נמשך ג"כ קרוב לשבועיים, עד שפעם אחת ביום שב"ק לפנות ערב באו מהמשרד ואמרו לי בהחלטיות, שעלי לעזוב את שטח ביה"ח, ומחר אני חוזר למחנה העבודה.

ראיתי שכבר אין מנוס ואין עצה לדחות את ההחזרה, ואכן בבקר השכם קבלתי את מכתב ההחזרה, עזבתי את שטח ביה"ח על מנת ללכת לתחנת הרכבת. אמנם המסבב כל הסיבות סיבב, שקצין הונגרי אחד, רואה אותי יהודי עם טלאי הצהוב על ידו והוא צעק לעברי: יהודי עמוד, והתחיל חוקר אותי למעשי, עניתי לו, שאני נוסע למקום עבודתי במחנה.

בשצף קצף הוא צועק לעברי: בא אתי בחזרה לביה"ח, ונכנס למשרד וצועק על הפקידים, איך התרשלתם לעזוב יהודי ללכת לבד ברחוב בלי שמירה, תיכף תנו לו שומר שלא יברח.

מיד העמידו לידי שומר עם רובה ביד, וצעדתי לפניו והלכנו שנינו לתחנת הרכבת.

מביה"ח עד לתחנת הרכבת היה מרחק גדול, והחייל ההונגרי התעייף מההליכה רגלי, ועל אם הדרך דברנו שונות, הוא אמר לי: אני רואה שהמלחמה שלנו אבודה, ואתם תהיו אח"כ בראש וכדומה.

כשהגענו איזה מאות מטרים מתחנת הרכבת, פתאום באה לפנינו מכונית של בית החולים הצבאי שבו הייתי עד כעת.

אומר לי החייל, תראה, אני לא רוצה ללכת בחזרה לביה"ח רגלי, אני אעמיד את מכונית בית החולים ואסע בה חזרה, ואתה תלך בעצמך לתחנת הרכבת.
אמר ועשה, קפץ על המכונית ונסע בחזרה, ואני שוב עומד לבדי ברחוב.

חשבתי באמת מחשבות לברוח, וכפי שהקצין עורר אותי לזה מקודם בזה שפקד לתת עלי שמירה "שמא אברח", אבל לאחר זמן קצר רואה אני שהדבר מסוכן, ואני עומד ותוהה: "אנא אני בא", איפה יש לי מקום בטוח בין הגוים, ובפרט כי ידעתי שכל היהודים נלקחו לגיטאות ואינם בבתיהם, החלטתי ללכת לתחנת הרכבת, ולהתיצב במפקדת הצבא של התחנה, ולבקש שיחזירו אותי ברכבת למחנה העבודה. ברגע שנכנסתי פנימה ואמרתי את דברי, פתאום שומעים קול צפירה ואוירונים באים וכולם נמלטו כדי לחפש לעצמם מקלט, כמובן שגם אני רצתי אחרי כולם ונכנסתי למקלט שהיה במרתפו של יהודי עשיר מול תחנת הרכבת, שמו הית דיק יעקב, גביר ידוע אבל כאמור אין אף אחד בבית, כולם כנראה נשמתם מרחפת באחד הכבשונות של אוישוויצנים, (אבל כאמור אנחנו לא ידענו מזה, רק ידענו שהם אינם בעיר, ונלקחו למקום בלתי ידוע).

המקלט היה גדול מאד, אנשים הצטופפו בפנים, ביניהם עשרות אנשי הס.ס. במדים המבהילים שלהם ואני נמצא בתוך ים של גוים עם הטלאי הצהוב על דש בגדי. אני נדחקתי לפינה במרתף, בחושך, שלא יראו אותי, ואני שומע איך אנשי הס.ס. מספרים סיפורים מבהילים על הוצאתם להורג של אלפי יהודים, הי"ד במהרה, כשאחד אמר שם, אני במו ידי הרגתי מאות יהודים, והשני מתרברב ואומר, אני הרגתי אלפיים יהודים וכדומה, ממש לא האמנתי למשמע אוזני, וכמובן עצמותי רעדו ודא לדא נקשו, אני יהודי אחד בין ים של רשעים ארורים, מה יהיה איתי אם יוודע שאני יהודי, הלא יבלעוני חיים.

החלטתי בראשונה לקרוע מעל עצמי את הטלאי הצהוב, כי כל ההיכר עלי שאני יהודי הי' אז רק בטלאי הצהוב, וחשבתי שבכזאת צורה יחשבו עלי שאני חייל ממחנות העבודה או הצבא של הגוים, ואז לא יגעו בי לרעה.

לאחר כשעתים שוב נשמעה צפירה, והפעם צפירת הרגעה לומר שהסכנה עברה, וכולם יצאו מהמקלטים, וגם אני בתוכם, ושוב התייצבתי במפקדה, כשכמובן שמתי בחזרה את הטלאי הצהוב על בגדי.

(ל)
במפקדה אומרים לי, אנו מצטערים, הרכבת בזמן ההפצצה יצאה מהתחנה, כפי הנהוג בעת כזה, ולכן
(עמוד דש)
אין להם כעת רכבת צבאית, נתנו לי עצה, שבעיר קלויזנבורג ברחוב הארטי 5 יש מקום מאסף - תחנת איסוף לכל המחנות, שאני אלך לשם להתייצב, ולבקש מהם שיסדירו את חזרתי למחנה, וכך יצאתי משם כדי לחפש את המקום הנ"ל.

אבל כאמור, הסכנה היתה, שבדרך יתפוס אותי איזה קצין כשאני הולך ללא שמירה, וע"כ החלטתי שוב להסיר את הטלאי הצהוב מעל ידי, כשבצורה זאת הצלחתי להתערב בין הקהל העצום ברחוב.

בנתיים שוב היו הפצצות, ושוב הוצרכו להיכנס למקלטים, וכל אחד היה עסוק בעצמו כך שלא שמו בכלל לב אלי, ואז החלטתי, שבהיות ששמעתי שבבית החולים היהודי הידוע בקלויזנבורג נמצאים עוד איזה משפחות יהודיות, אולי אצטרף אליהם ואכן שמתי לדרך פעמי לבית החולים הנ"ל.

כשהגעתי לבית החולים שהיה ע"י רחוב סעטשניטער אני רואה שעל יד שער הכניסה עומד שומר הונגרי עם רובה ביד, כמובן שמיד פרשתי בשלומו כמקובל, והמשכתי לשאלו: האם הוא יודע היכן נמצא רחוב הארטי 5, הוא שאל אותי מי אתה? ועניתי לו שאני עובד הונגרי ובא מעבודה בהרים, ואני צריך ללכת לשם כדי להתיצב כאמור דברי היו ברתת ובזיע, אבל לא היתה לי שום עצה, היות שהטלאי הצהוב לא היה ענוד על ידי.

השומר הנ"ל לקח אותי לפנים חצר בית החולים, ואמר לי, תצא מהשער השני ותגיע לרחוב הארטי, זה היה ג"כ חסדי השי"ת, כי הוא היה יכול לומר לי, תסתובב ברחוב זה וזה עד שתגיע לשם, אבל השי"ת מסבב כל הסיבות, נתן במחשבתו שיקח אותי לחצר בית החולים היהודי, ואני אעבור את כל שטח בית החולים ואצא דרך השער השני.

אני נכנס, ומדבר אתו, פתאום אני רואה צוות רופאים וחולים, ואני שואל את החייל - השומר, מי הם אלו?, והוא אומר לי: אלו הם יהודים מלוכלכים, נשארו פה בגלל איזו סיבה, אמרתי לו: אם זה ככה, אולי אני יכול לקבל מאיזה רופא איזה כדור, כי ראשי מאד כואב, והוא אמר לי, תיכנס במרפאה ותאמר להם בשמי שיתנו לך איזה כדור, ואם לא יתנו לך אזי תפנה שוב אלי, ואני אסדר לך שיתנו לך.

אני מסתובב בסקרנות, ופתאום הנני רואה איזה מכיר וקרוב שלי, נכנסתי למרפאה ומשם למסדרון ואמרתי למכירי: תדע, אני רוצה להישאר ביניכם, והוא באחד, השם ישמרנו, אנחנו בסכנה, אם יוודע הדבר, פה כולם בחשבון מדוקדק, וא"א בשום אופן לעשות בזה דבר.

אבל אני לא זז משם, תיכף ומיד עליתי במדריגות עד לקומה העליונה, ומשם אל עליית הגג, והתחבאתי מתחת לארובה.

כמובן, שזה כבר לא עשה הקרוב שלי, שח"ו ימסור אותי למישהו שאני נחבא אל הכלים, ואדרבה מדי פעם היה מביא לי אוכל ומשקה.

הייתי שם קרוב לשבועים נחבא מאחורי הארובה, והחיל השומר לא ראה אותי פונה שוב אליו, וחשב ודאי שבטח קיבלתי את הכדור שהייתי צריך ויצאתי דרך השער.

בינתיים המלחמה של הרוסים הלכה התגברה, הפצצות מהפצצות פגזים מפגזים, החולים מהמיטות בורחים למקלטים לעיתים תכופות.

עוד סודר בינתיים בחסדי השי"ת, שמנהל בית החולים מר לוסטיג, סידר אותי בתוך הרשימה במפקדת הצבא העירוני אצל קצין העיר, בטענה שמצא אותי ע"י שער בית החולים פצוע, ולקחו אותי לעזרה ראשונה בעת ההפצצות, וקבלתי מיטה בין שאר החולים.

(לא)
פעם היתה לויה בשטח בית החולים, אשת גביר אחד ידוע בקלויזנבורג שגם נשארה בבית החולים היהודי הנ"ל נפטרה, והלכתי בחלוק של החולים ללוות אותה עד השער עם שאר החולים.

פתאום רואה אותי השומר שאמר לי לפני שבועיים בענין הכדור וכנ"ל והוא אומר לי אדוני: אתה פה? לא הלכת לרחוב הארטי, סיפרתי לו שבעת שנכנסתי למרפאה כפי שאמר לי, התעלפתי ושמו אותי במיטה, ומאז הם מטפלים בי, סיפור די רציני.

סיפרתי זאת ברעדה ורתת, והוא שואל אותי: היהודים מטפלים בך טוב, ואני אומר לו: כן, והוא אומר לי: במקרה שיעשו איזה הפליה נגדך תגיד לי, אמרתי לו טוב, אומר לך. וככה נשארתי שם כבר באופן רשמי ולא בהיחבא. ממש חסדי השי"ת שלא כלו רחמיו ממני.

עד שבלילה אחד שמענו שמועה שהגרמנים רוצים לפנות אותנו הלאה, וזה כמובן היה כרוך בסכנה גדולה להחולים, ובפרט שהיה חשש שח"ו הגרמנים יחסלו אותנו בדרך. ולכן היתה המבוכה גדולה.

(עמוד שה)
פתאום אנחנו רואים, שהגרמנים אנשי הס.ס. אצים ורצים ברחובות, חשבנו שכבר באים לקחת אותנו, ואין לשער הפחד שהיה אז בינינו, אבל בחסדי השי"ת שמענו אז פתאום הפצצות והפגזות נוראות, רצנו למרתפים של בית החולים ששימשו בתור מקלטים, וההפגזות היו איומות ונוראות, חשבנו שכל העיר נחרבה, קרוב ל-4 שעות היו ההפגזות, ואנחנו רואים איך שבתים קורסים מתחתיהם ונהרסים, וגם הרסיסים גם פגעו בחלונות בית החולים, כמובן, שבזמן כזה, הגרמנים וההונגרים גם היו נבוכים, ולא היה להם כבר פנאי לפנות את בית החולים, הקולות והברקים של ההפגזות שכחו, ושרר שקט בעיר, ולפנות בקר, כבר אנחנו רואים חילים רוסים מסיירים ברחובות קלויזנבורג, אזי נודע לנו, שאנחנו כבר משוחררים מעול הנאצים וההונגרים, וליהודים היתה אורה ושמחה.

שעות השחרור היו מתוקים מדבש ונופת צופים, הלכנו ברחובות העיר מלאי שמחה וגיל, החנויות והמחסנים נפתחו ע"י חיילי רוסיה, והקהל שנשתחרר צבאו על דלתות החנויות והמחסנים ולקחו מכל דבר טוב שבא לידם.

חושבני, שזה היה רק איזה שעות, כי אח"כ באה פקודה מהמפקדה הרוסית לשים קץ לביזה ולשוד, כי הכל תפוס ברשות המימשל החדש, והוא יחלק להקהל, ולא שכל אחד יעשה דין לעצמו.

אמנם אנחנו היהודים יש לנו מזל, כפי שנאמר בהסליחות: "נשתחררנו מהארי והדוב פגענו", ממש באותו היום כשהלכתי ברחוב כיהודי משוחרר, תפסני נטשאלניק קצין רוסי, ואמר לי: דאווי ראבוטעא, ותפסני לעבודה ויחד עמי עוד אנשים.

לקחו אותנו למרתף קרוב למאתים מדריגות מתחת לקרקע, שם היה מחסן גדול מלא עם קדלי דחזירי, כנראה זה נשאר עוד מההונגרים והנאצים ימ"ש וזכרם ועבדנו קרוב לשש שעות כמו סוסים וחמורים להעלות למעלה מאות טונות של חזיר, להובילם לצבא הרוסי.
העבודה היתה כ"כ קשה, שאמרתי לעצמי, רבש"ע, עבדנו הרבה אצל הנאצים ימ"ש וזכרם, אבל לעבוד בעבודה קשה כזאת ביום השחרור, לזה לא ציפיתי, ממש לא נשאר בנו כח. והם צועקים עלינו, דאווי, מהר, לרוץ עם המשא על הכתפיים, שוב הפזמון: "נרפים אתם נרפים", עד שלפנות ערב ב"ה, פטרו אותנו לשלום.

(לב)
את המשטר הזה החדש, הרגשנו על צווארנו תיכף כשחזרנו הביתה לדעעש, אני זוכר, שהלכתי רגלי מקלויזנבורג עד דעעש לאחר השחרור, חיילי המשטר לא רצו אפילו ליקח אותנו במכוניותיהם, אף שראו אותנו שבורים ורצוצים ועייפים.

כשהגענו הביתה כעשרות איש, התחלנו לעשות לנו מטבח ולהחיות שוב כאנשים וחשבנו "יבשתא היא", דוגמת הדג של רבב"ח בגמ' (ב"ב ע"ג ע"ב) : אפינן ובשלינן סברינן יבשתא היא וכד חם גביה אתהפוך, ואי לאו דהוה מקרבא ספינתא הוה טבעינן ח"ו, מפקד העיר והמחוז הצבאי הזמין אותנו אליו, ואמר לנו: אני יודע שאתם עוינים להמשטר, ואתם פאשיסטים ועוד ועוד דברי עלבונות.

אנו שומעין דבריו ואנו חושבים לעצמנו, רבש"ע, אנו סבלנו כ"כ הרבה מהפאשיסטים שהרגו ושחטו את אבותנו ואת בנינו ובנותינו, ועכשיו אומרים עלינו שאנחנו פאשיסטים, זהו גורל עם ישראל, המזרח טוען שאנחנו מערביים, והמערב אומר שאנחנו מזרחיים, ואנחנו נמצאים בין הפטיש ובין הסדן, היה כבר כדאי שאחינו בני ישראל יפקחו עיניהם, כי פנינו לימין ואין עוזר ולשמאל ואין תומך, ועלינו לפנות ישר לבורא כל העולמים, שהוא יחוס וירחם על עמו ישראל וישלח לנו גואלנו מלך המשיח, ולא שנצטרך לסמוך על עזרה לא מימין ולא מהשמאל, רק מהבורא ב"ה בעצמו, ונשמור תורתו ומצוותיו הקדושים, ולא להיות ח"ו ככל הגוים, הן עם לבדד ישכון.

האמת אגיד, ששמעתי אז מיהודים שהיו חברים במפלגה ברומניה, שדעת המשטר ברומניה היא, שלע"ע יתנו חופש למסחר ולדת, ואח"כ יניחו הרומנים את ידם על כולנו, ונתן לי אותו יהודי עצה להימלט מבעוד מועד.

(לג)
אני ראיתי ג"כ את המצב, והבנתי היטב את הרמזים, ואמרתי לקומץ היהודים המשוחררים כביכול, רבותי: אנחנו צריכים לעקור מכאן, כל זמן שיש עוד אפשרות, אבל חברינו לעגו עלי, מה אתה מדבר שטויות, תראה, עכשיו יש אסיפה גדולה של אגודת ישראל, מתאספים אלפי יהודים, ואף אחד לא חושב על כך.

אמרתי להם, לדאבוני אני רואה את המצב אחרת, והאמת אגיד, אני ראיתי את המצב גם בזמן היטלר אחרת, מכפי שראו אותו אחרים. אני ראיתי והרגשתי שמשהו איום ונורא מתבשל במוחות האנטישמים ימ"ש, אבל הקהל הרחב אמר, הלא יש חופש ומסחר ואין מה לפחד, אבל לדאבוננו אני צדקתי, אבל אז
(עמוד שו)
כבר היה הכל אבוד ולא היה כבר מקום מנוס, לאחר שבאו הגזירות והגיטאות, ר"ל.

וכך ראיתי גם עכשיו את המצב אחרת, ואמרתי: תעשו מה שאתם יכולים בעוד מועד. כאשר ישנה עוד אפשרות לעשות משהו ולברוח מכאן, כן דברתי על כך במקהלות בפני אנשים שונים. וביארתי להם היטב דעתי שמוכרחים לנסוע משם לאה"ק ולא להשאר יותר בין כפירי אריות אלו. וחלק מדרשות אלו גם הדפסתי לעיל בעמודים ר"מ והלאה.

כן נפגשתי אז בבוקרסט עם הגה"צ מבאבאב שליט"א, שהיה אז רח"ל מגולח לגמרי עם לבוש גרמני כדי שלא יכירו אותו, שהוא ג"כ ידע שצריכים להיזהר בהמשטר החדש כמו מהישן, ושאלתיו: רבי מה דעתו בענין הנסיעה מכאן האם להישאר כפי דעת רבים, ואמר לי בזה"ל: אם יש לך אפשרות עכשיו לנסוע, אני מייעץ לך שתסע תיכף ומיד.

ראיתי אז, שהצדק עמי גם כעת, והתחלתי לעשות כל מיני צעדים שאוכל לנסוע, אבל לדאבוני נתפסתי לבית הסוהר ע"י מקרה וחשדות, וכלאו אותי במרתף משרד הפנים בבוקרסט הידוע לשימצה עם עוד רבנים שחשדו בהם שעושים הכנות לנסיעה, ושיש להם קשרים עם חו"ל וכד'.

שם הכו אותי ג"כ מכות אכזריות, ותלשו את שערות ראשי וזקני במטרה להוציא ממני הודאות על החשדות, ולא קבלנו לאכול כלום, רק תבשיל כרוב עם חתיכת ממליגה (מאפה מתירס) ג' פעמים ביום אותו הדבר, ולא בא לחם לפינו במשך כל הזמן, ובחצות לילה נלקחנו לחקירה כדי להוציא מאתנו הודאות, אבל כאמור לא היה לי מה להודות, כי אמרתי כמו יוסף הצדיק בשעתו: וגם פה לא עשיתי מאומה כי שמו אותי בבור וגו'. כעבור כארבעה שבועות של עינוים וחקירות קבלתי שחרור.

(לד)
באותה עת נשאתי לאשה בזו"ש, את זוגתי הרבנית החשובה מרת רבקה שתחי' לאוי"ט, בת חותני הגאון הקדוש רבי חיים לייב מערץ זצוק"ל - הי"ד במהרה. דומו"צ בעיר מונקאטש.

וכעת אני רוצה לכתוב קצת אודות משפחת חותני זצוק"ל - הי"ד שזכיתי עוד להכירו קודם המלחמה ואפילו להיות פעם בביתו במונקאטש, חותני הגה"ק רבי חיים ליב זצוק"ל הי' בנו של זקיני הרה"ח רבי דוד צבי מערץ זצ"ל מנאנאש, ולאשתו - הצדקנית מרת רייזל ע"ה בת הרה"ח מו"ה ר' בנימין זאב ז"ל. אעתיק את נוסח מצבת זקיני הרה"ח רבי דוד צבי זצ"ל הנ"ל כפי שיש אצלי צילום המצבה:

דרך האמונה וצדק שקדו פעמיו.
ובצדיקי אמת דבק כל ימיו.
דברי תורה לילה ויום מללו שפתותיו.
צאצאיו גידל לבעלי תורה ולחסידים.
בם נשאר לו ברכת דור ישרים.
יגיע כפיו אכל ולא נהנה מאחרים.
נפטר בשם טוב, א' דחוה"מ סוכות תרצ"ו.

זקנתי נפטרה ביום ז' אדר, ועל מצבתה נכתב אודותיה: האשה הצנועה הצדקת והחסידה. ולהלן: יראתה וחכמתה נודע בשערים.

להם נולדו בנם, הרה"צ ר' יואל זיסמאן מארץ זצ"ל, במח"ס הר יראה (ברוקלין - תשל"ז) בו נדפסו גם חדושי בנו של הרה"צ ר' יואל זיסמאן הנ"ל, הצדיק המפורסם רבי יחזקאל שרגא מערץ זצ"ל, שנפטר בדמי ימיו, לעיל בעמודים קמ"ו והלאה הדפסתי כמה מכתבים בד"ת שהיו לי עם דודי הרה"צ ר' יואל זיסמאן הנ"ל ועם בנו, ש"ב הרה"צ ר' יחזקאל הנ"ל זכר כולם לברכה.

בנם חותני הגה"צ רבי חיים ליב זצ"ל הי' קדוש מרחם. שקד מעודו על התורה והעבודה, וכשהגיע לפרקו נלקח אחר כבוד להיות חתנו של דודו - אחי אמו הצדקנית מרת רייזל ע"ה הנ"ל, הוא הגאון הצדיק המפורסם רבי משה שפיצר זצ"ל, דומו"צ בעיר מונקאטש, אשר הי' מפורסם בדורו כצדיק נשגב וגאון עצום, ומיוחדים היו קשריו עם בית אדמור"י מונקטש זצ"ל הגה"ק בעל דרכי תשובה זצ"ל ובנו הרה"ק בעל מנחת אלעזר זצ"ל.

אעתיק כאן את נוסח מצבותיהם של חותני זקיני הגה"צ ר' משה שפיצר זצ"ל הנ"ל וזוגתו הרבנית הצדקת מרת הענדל ע"ה על פי צילום מצבותיהם כפי שנמצא אצלי. וזה נוסח מצבת זקני זצ"ל :

מי כמוהו מורה, הרב המאור הגדול בתורה שפט בחכמתו ארבעים שנה את קהילתו הי' רועה נאמן לעדתו לתפארת גדולתו בימי גבורות שנים הלך לעדן מנוחתו, נועם שפתי חן דרש מחדושי תורתו, זרים ורחוקים נהרו אליו לשמוע עצתו, אלופו ורבו המובהק הי' בעל קול ארי' ז"ל. בקי היה בש"ס ופוסקים בנגלה ובנסתר, הרב הגאון חו"פ כש"ת מוהר"ר משה דומו"צ דפה ק"ק זצ"ל בהרה"ח מו"ה בנימין זאב ז"ל שפיעצער. נפטר בשם טוב ד' טבת תרצ"ג לפ"ק תנצב"ה.

(עמוד שז)
וזה נוסח מצבת זקנתי ע"ה:

אשה חכמת לב במדות נאמנות. ומעוטרה עשתה רצון בעלה, אשה כשרה נפש יקרה, נות ביתה, עטרת בעלה, כתר בניה, דור ישרים זכתה לראות מצאצאיה, לבעלי תורה הדריכה גם בנותיה, ברוב - מאושרה רב טוב דרכה כל ימיה, האשה הצנועה הרבנית הצדקת מרת הענדל בת מו"ה מרדכי ז"ל, אשת הרה"ג וכו' מוהר"ר משה שפיטצער נ"י הי"ו דומ"צ דפה. נפטרה ט"ז כסלו תרפ"ח תנצב"ה.

כמדומני שדברים אלו מדברים בעד עצמם, ומראים קצת על אישיותם וחשיבותם של זקני וזקנתי ז"ל. ואנו תמיד מתפללים להשי"ת: בגלל אבות תושיע בנים ותביא גאולה לבני בניהם.

(לה)
חותני זצ"ל נשא לראשונה את הרבנית הצדקת מרת אסתר ע"ה בתו של הגה"צ ר' משה שפיצר זצ"ל הנ"ל, ונולדו לו ממנה שתי ילדים. לדאבון כולם נפטרה הרבנית מרת אסתר ע"ה בדמי ימיה. וזקני הגה"צ ר' משה שפיצר השיא לחותני זצ"ל את בתו הקטנה יותר, הרבנית הצדקנית מרת חיה ע"ה - הי"ד, וממנה נולדה להם זוגתי הרבנית מרת רבקה שתחי' לאוי"ט.

שמו הטוב של חותני זצ"ל היו ידועים ומפורסמים בכל מונקטש וסביבותיה, הי' בעל דרשן נפלא, ולפסקיו הבהירים יצא שם. זוגתי שתתי' לאוי"ט מספרת כיצד אמר לה פעם, שזוכר פעם אחת שציער לאביו רבי דוד צבי זצ"ל הנ"ל, כשלמד בימי נעוריו בישיבה וחזר לפני החגים לביתו, בא אביו זצ"ל להקביל פניו בתחנת הרכבת וללוותו הביתה, חותני זצ"ל נשא אז עמו מזוודה מחפציו שהביא מהישיבה, ואביו זצ"ל בקש ממנו שיתן לו את המזוודה ויחזיק עבורה כמובן שחותני זצ"ל לא רצה להטריח את אביו ולא רצה לתת לו את המזוודה שלו. אז פנה אליו אביו זצ"ל ואמר לו: אתה מצער אותי בכך שאינך נותן לי להחזיק את המזוודה עבורך... ועשרות שנים אחרי כך יכל חותני זצ"ל לומר, שזו היתה הפעם היחידה שציער את אביו זצ"ל.

אני כותב במיוחד סיפור זה, אפילו ששמעתי אודות חותני זצ"ל עשרות סיפורים ועובדות נפלאות, מ"מ כותב אני בדוקא סיפור זה, כדי שידעו הקוראים זאת, כיצד הי' נראה פעם ענין כבוד אב ואם, וכיצד נזהרו בכך.

יוצאי מונקטש החיים כיום עמנו כאן, עוד זוכרים היטב את דרשת האדמו"ר ממונקטש רבי ברוך רבינוביץ שליט"א בשבת מברכים ר"ח אלול תש"ב, כאשר חותני זצ"ל הי' צריך לנסוע למעינות רפואה בצ'כסלובקיה, ולא הי' מעות לצורך זה, ובא אדמו"ר ממונקטש לבית מדרשו של חותני זצ"ל, ותיאר שעה ארוכה בפני הקהל שם את גדלותו של חותני זצ"ל בכל הענינים וכיצד חייבים לעזור לאדם גדול שכזה בזמן זה. וכאמור חותני נהרג על קדוש ה' יחד עם כל משפחתו ביום ג' סיון תש"ה, הי"ד במהרה. ונקם ישיב לצריו וכיפר אדמתו עמו.

חדושי תורתו לא נותרו בידינו לדאבוננו וגוילין נשרפים ואותיות פורחות באויר. לעילוי נשמתו הדפסתי לעיל בעמוד קמ"ו דבר תורה אחד ממנו שהודפס בשמו בספר "הר יראה - תפארת יחזקאל" עמוד ר"י, זיע"א.

כשהייתי פעם אצל הגאון רד"ב וידנפלד זצ"ל מטשעבין, ואמרתי לו מי הוא חותני נענה ואמר לי :
חותנך היה גאון באמת...

כדאי גם לצטט מתוך דברי ההסכמה של הגאון המפורסם רבי שמואל ענגל זצ"ל אבדק"ק ראדמישלא בעמח"ס שו"ת מהר"ש לספר שו"ע או"ח עם פרוש באר יעקב מהגאון ר' חיים יעקב הלוי קרויזהאר זצ"ל דומו"צ בעיר דאלינא, שחותני זצ"ל טיפל בהוצאתו לאור, וזה לשונו שם: אהוב נפשי ה"ה כבוד האברך הרב הגאון החריף ובקי כש"ת מו"ה חיים יודא מערץ נ"י ה"ה חתנו של ידידי הרב הגאון הגדול המפורסם צדיק תמים כש"ת מו"ה משה שפיטצער דומ"צ דק"ק מונקאטש יצ"ו והראה לפני וכו'...

באותו זמן לא היו מפזרים תוארים כמו היום והתוארים הנ"ל מדברים בעד עצמם, יעזור השי"ת. ובגלל אבות תושיע בנים ותביא גאולה לבני בניהם אכי"ר במהרה.

(לו)
כאמור נשאתי אז את זוגתי הרבנית החשובה מרת רבקה שתחי' לאוי"ט. ונולדה לנו בתנו הבכורה מרת חיה דאכה. (שנפטרה בדמי ימיה, ואותנו עזבה לאנחות רח"ל. ע"ה).

בדיוק אז הזדמן לי מקום בספינה עם דרכון מאושר לי ולאשתי הרבנית רבקה תחי' ולבתי הקטנה מרת חיה דאכה תחי', וקבלתי הודעה שאסע תיכף לבוקרסט, כי הספינה מפליגה בקרוב, וזה היה לי ממש ניסים, שהשתחררתי מבית הסוהר איזה
(עמוד שח)
ימים לפני כן ויכולתי לנסוע עם הספינה הזאת לארצנו הקדושה.

אבל הנסיעה הזאת היתה ג"כ מסובכת, ולא בניקל עלתה לנו, פתאום מחקו אותנו מהרשימה עם עוד עשרות משפחות, אבל לאחר התרוצצויות רבות, שוב הכניסו אותנו בין הרשימה, והלכנו לקרון רכבת מיוחד - רכבת משא, בקור בכפור ובשלג, עד שהגענו לקונסטנצא שבגבול הבולגרי - רומני.

הי' אז חג הסוכות והעבירו אותנו שוב לרכבת משא בבולגריה, ומשם בליל שבת קודש העמיסו אותנו על ספינה : "עצמאות" - "פן יארק".

בספינה הזאת נדחסנו ממש כמו סרדינים, אחד על יד השני, משפחה על יד משפחה, הדוחק היה איום ונורא, אבל הסבל היה כדאי, הרגשנו שנוסעים לארץ הקדושה, והרהרנו על הפסוק: "בשוב ד' את שיבת ציון - היינו כחולמים", אחרי השואה האיומה ואחרי הסבל מהמשטר החדש, ממש לא האמנתי למראה עיני שאני נמצא בספינה בדרך לארץ הקדושה - ממש חלום.

אבל, שוב הפתעה, אנו נוסעים דרך טורקיא, דרך מיצר הדרדנלים, ועוד ועוד, פתאום נתבשרנו שאנו מוקפים בספינות קרב של אנגליה, ואנו צריכים לזרוק אל תוך הים את כל הנירות והמסמכים המעידים שאנו באים מארצות מזרח אירופה כמובן.

הוצרכתי אז למחוק ולקרוע מספרי חידושי התורה שכתבתי את כל המקומות שהיו מוזכרים בין השיטין, כגון שדרשתי במקום זה וזה, או ששלחתי מכתב ממקום כזה וכזה, כן הייתי מוכרח לזרוק הים את "הכתובה" שלי כי שם הרי היה כתוב מקום החופה והחתונה.

ספינות הקרב המשיכו ללוות אותנו כחמשה ימים, וכל יום קבלנו הוראות ופקודות חדשות איך להתנהג, שלא נתנגד בכח, וכן למסור להם את הנשק באם יש למישהו מאתנו, ואז לא יאונה לנו כל רע.

כך הובילו אותנו עד לאי קפריסין, שם היו מוכנים מחנות ריכוז של יהודים שנתפסו מהמעפילים לארצנו הקדושה בעליה הבלתי ליגיאלית, היינו בשתי ספינות קרוב ל12,000 יהודים כ"י, אנשים נשים וטף, והגענו בשלום לאי קפריסין.

(לז)
המחנות היו מוקפים בגדרי תיל, וכל עשר או עשרים מטרים היה זקיף אנגלי עומד במגדל להשגיח שלא נברח. אוכל קבלנו די טוב, היה גם לחם לבן, שראינו אותו לראשונה מאז שנים רבות.

- בימי השואה קבלנו הקצבה של 100 גרם לנפש וקבלתי אז בערך חצי ק"ג ליום, והייתי מוכרח לחלק זאת לשלשת הבנים שלי הי"ד במהרה עם אשתי הראשונה הי"ד במהרה, והלחם הזה היה שחור ולא לבן. וגם לאחר השחרור, לא היה כמעט אפשרות לקבל לחם, רק עמדנו בתור מ-2 בלילה, ולבסוף כשהגיע התור בשעה 9 או 10, אמרו לנו שכבר אין לחם, וגם כשכבר קבלנו לחם הוא היה שחור כמו עפר וטיט.

לכן כמובן ששמחתנו בקפריסין היתה גדולה שאנו מקבלים כבר לחם לבן, ועוד יותר היתה השמחה כשקבלנו למנה גם איזה תפוזים אחרי האוכל, וכן קנינו מהתושבים ע"י חליפין איזה דברים. אנחנו נתנו להם סגריות שקבלנו ברכבת בבולגריה, והם נתנו לנו בחליפין לזה תפוזים. הרגשנו קצת: "אוירא דארץ ישראל", וכמו המדבר שהיה הכנה לארץ ישראל כך קפריסין הי' עבורנו. כך אמרתי בפתיחה להישיבה שלי שהקמתי במחנה 65 מחנה החורף או הקיץ, (אינני זוכר כבר).

בביהכנ"ס התאספנו עשרות בחורים ומבוגרים, ונתתי להם שיעורים בגמרא עם פירוש רש"י ותוס', וכן בשו"ע וכדומה, ואמרתי גם דרשות בכמה בתי כנסיות במחנות וחלקם נדפס בספרי לעיל עמודים ר"מ והלאה.

כשהי' טקס פתיחת הישיבה הודיעו ברמקול של המחנה (במחנה היה מודיעים ברדיו חדשות בכל יום) שעומד להיות טקס פתיחת הישיבה. גם את שדרשתי מאז הדפסתי לעיל עמוד ר"נ.

(לח)
כל מהלך הפתיחה הודפס בעיתונות הדתית בארץ, בעיתון הצופה, שערים ו"הקול",

יש עמי שתי מכתבים מאותה העת, הראשון מהרה"ג ר' יהושע מנחם אהרנברג זצ"ל שהי' הרב הראשי לקפריסין אז. וז"ל :

ב"ה, יום ד' לסדר אשר תשים לפניהם תש"ח.

לאסהודי אגברא קאתינא, ביודעי ומכירי קאמינא, ה"ה הרב הגאון מו"ה משה זאב פרידמן שליט"א. שהי' אב"ד דק"ק נאסוד יצ"ו. ובפה במחנות קפריסין שימש בתור ראש ישיבה שלא על מנת לקבל פרס, וראיתי שהוא ראוי ומוכשר לכך שהעמיד תלמידים הגונים. ת"ח ויר"ש, וראוי שאף בארץ הקודש יושיבוהו על מקומו הראוי לו, וביחוד אני מבקש, שבכל מקום בואו, יקרבוהו ויכבדוהו כמצווה עלינו על ת"ח כמותו.

(עמוד שט)
וע"ז באתי עה"ח פה מחנות קפריסין. יהושע מנחם אהרנברג, (והצטרף לזה בחתימתו הרה"ג ר' ישראל ניסן בריסק).

עוד קבלתי אז מכתב מהרה"ג ר' יצחק שמואל ליכטיגפעלד ז"ל מלונדון שהי' ג"כ רב בקפריסין במחנות וז"ל :

כ"ה בשבט תש"ח לפ"ק.

בזה אני מאשר, שהרב משה זאב פרידמן, אב ב"ד דק"ק נאסד, שהגיע לקפריסין זה חודש ימים, השתדל בכל כוחו לבסס ישיבה פה במחנה. והצליח שהרבה בחורים יושבים ולומדים. ומכיון שהוא נוסע עכשיו לארץ הקדושה, אני מאחל לו ישועה והצלחה בכל דרכיו וכו'.

הבאתי מכתבים אלו, ללמד על ענין לימוד והרבצת התוה"ק מתוך הדחק כפי שהי' אז במחנות קפריסין. ואחז"ל: תורה שלמדתי באף היא שעמדה לי.

והעיקר שהישיבה התפתחה יפה ולמדו בה בשקידה רבה, ושמה נקרא על שם מורי ורבי זצ"ל - הי"ד ישיבת "אהל יעקב אלימלך".

פרשת קפריסין היא פרשה מיוחדת, תושבי המחנות תכננו בריחה מהמחנות ע"י פתיחת מנהרה מהמחנה עד לחוף הים, ובדרך זו ברחו ונמלטו מאות מתושבי המחנות עם סירות לארץ ישראל.

שם עשיתי לי כתובה דאירכסא ברבנות של המחנה בראשות הרב יהושע מנחם אהרנברג זצ"ל שאח"כ הי' ראב"ד בעירנו ת"א-יפו. ומכתב ממנו הדפסתי לעיל עמוד קס"ט. והרב יצחק שמואל ליכטיגפעלד ז"ל מלונדון והרב ישראל ניסן בריסק שליט"א, וכאמור אני ניהלתי את הישיבה, ואמרתי דרשות בבתי הכנסיות במחנה, גרנו בצריפים, הגשם היה חזק והיה קר, אבל הסתדרנו איך שהוא, והתחזקנו בבטחון בהשי"ת שנזכה בקרוב להיות בארץ ישראל, וכדאי כל הסבל.

(לט)

באותו זמן שמענו, שהמצב בארץ ישראל הוא נורא, מאורעות דמים, פרעות מהערבים בהיהודים, אז היתה פרשת הטבח בבתי הזיקוק בחיפה, וכרסם בליבנו פחד ומורא, אבל הקב"ה עזר לאחינו בארצנו הקדושה שיוכלו לעמוד בפני התקפותיהם ונתנו לערבים מכה אחת אפיים - התקפה מול התקפה.

אנשי ההגנה, הפלמ"ח, לח"י, ואצ"ל פעלו במחתרת, עמדו בשמירה, ביום עבדו, ובלילה שמרו, ושמענו גם בשורות משמחות מארץ ישראל, שאחינו בני ישראל אינה מפחדים מהתקפותיהם, וזאת למרות שהאנגלים היו לצד הערבים ימ"ש, מאתנו מנעו נשק, ולערבים היה נשק לרוב, אבל אנשי המחתרת פעלו כהלכה ועמדו בגאון מול ההתקפות המזוינות.

יום אחד בהיר שומעים אנו, שהאנגלים נתנו רשות לבעלי המשפחות עם ילדים קטנים לעלות מקפריסין לארץ ישראל לראשונה, וככה יצאנו בס"ד עם ספינה גדולה לארצנו הקדושה.

זוכרני שהנסיעה מקפריסין לאר"י היתה נסיעה של לילה אחת, ובאותו הלילה לא ישנתי כל הלילה. ביקשתי את מפקד העליה היהודי שינתן לי רשות להתרחץ במרחץ האניה, הי' שם מקלחת עם מים חמים ממש, היה לי לעונג, כי במשך השבועות שהיתי בקפריסין לא היה לנו הזדמנות להתרחץ עם מים חמים, ואמרתי פרקי תהילים ושאר שיעורים שהיו לי באותו הלילה, ובשעה תשע בבקר ראינו את חופי ארץ ישראל בס"ד, והגענו לחיפה בשעה טובה ומוצלחת.

אחינו בנ"י קבלו אותנו בסבר פנים יפות, קבלנו אוכל, לבן עוגות ודברי חלב, ואמרו לנו שכעת נובל במכוניות משורינות לאיזה בית עולים שע"י נתניה.

ראינו הרבה ערבים, כי חיפה היתה עוד בידי הערבים, רק גם ליהודים היה חנויות וכדומה, אבל כאמור המתיחות היתה רבה, מאורעות ופרעות היו מידי יום ביומו, וגם אנחנו בדרכינו מחיפה דרך חדרה, הותקפנו ביריות מהערבים ונכנסו כדורים במכונית, ואחדים אף נפצעו באופן קל.

גם השומרים היהודים המלוים אותנו, היה להם רובים בהיחבא והשיבו אש, וכך הגענו ב"ה בשלום לבית העולים ע"י נתניה.

וכאן שוב כדאתמול, שוכבים בחדר עשרות משפחות זה ע"י זה, שמיכות היו מפרידים בין משפחה למשפחה, עד שאני קיבלתי חדר מיוחד. הילדה הקטנה שלי תחי' היתה בבית התינוקות, ואילו אנחנו אכלנו בחדר האוכל של המחנה, כאן שוב הקמתי ישיבה ונתתי שיעורים בגמרא עם רש"י ותוס' שו"ע ותנ"ך,

בישיבה היו צעירים ומבוגרים, (זוכר אני גם כי ביום אחד באו ולקחו את כל הישיבה על סרט כמדומני שזה הי' ביזמת אגו"י באמריקה ע"י הרב שנקולבסקי).

(עמוד שי)
(מ)

והנני להעתיק בהקשר לזה מכתב שקבלתי אז מאת הרה"צ הגאון המפורסם רבי מרדכי רוקח זצ"ל מבלגורייא אחיו של כ"ק אדמו"ר מוהר"א מבלז זיע"א, ואביו של האדמו"ר מבלז הנוכחי שליט"א וזה לשונו במכתבו אל הרה"ג ר' איסר יהודה אונטרמן ז"ל שהי' אז הרב הראשי לתל אביב והסביבה :

ב"ה יום ה' פר' קדושים י"ב למב"י תש"ח א"י תובב"א.

כבוד ידידנו הרב הגאון המובהק המפורסם הדגול נזר הרבנים היחסן וכו'

כש"ת מוהרא"י אונטרמאן שליט"א.
הרב הראשי לתל אביב והסביבה יצ"ו.
אחדשכהדר"ג בכבוד הראוי,

באתי לשחר פני הוד כהדר"ג שליט"א לבקשו בענין נשגב, היות שידידנו הרב הגאון המצוין במעלות ומידות טובות וכו' מוה"ר משה זאב פרידמן שליט"א אבד"ק נאסאד אשר יסד ישיבה והרביץ תורה בקפריסין. ועתה ידו נטויה למען חיזוק התורה, יסד ישיבה לעולים חדשים בנתניה, בשם : "אהל יעקב אלימלך".

ונצטויתי מפי כ"ק מרן אחי אדמו"ר שליט"א, לבקש מאת כהדר"ג שליט"א שיואיל בטובו למען המצו' למחול להתקשר עם המוסדות ולהשפיע עליהם שיקציבו סכום הגון לטובת הישיבה, למען תוכל עמוד ולהתפתח כראוי.

הרב הגאון שליט"א, מחשבתו ומעשיו רצויים מאוד להרביץ תורה ויראה בין צעירי ישראל. וכשיהיו לו האמצעים ההכרחיים, יעבוד אי"ה בזה באמונה ובהשכל, ויצליח בכשרונותיו הנשגבות.

ומאוד יהי' בחשיבות אצל כ"ק מרן אחי אדמו"ר שליט"א ואצלי, כאשר יואיל לעמוד לימינו בזה.

כ"ק מרן אחי אדמו"ר שליט"א מברכו, שיזכה להרבות פעלים לחיזוק תוה"ק, ויצליח במפעליו, ושנזכה לגאולתנו השלמה. בעזהשי"ת בב"א.

ידידו דו"ש כהדר"ג באהבה רבה ובכל הכבוד, מצפה לישועה הק' מרדכי באאמו"ר מבעלזא זצוקלה"ה (ומבילגורייא).

גם קבלתי באותה עת מכתב שיש אצלי עוד מאדמו"ר הרה"ק רבי חיים מאיר הגר מויזניץ זצ"ל שגר אז בת"א ברחוב לילנבלום 16. וכתב וז"ל:

ב"ה. תל אביב יצ"ו יום י"ג לחודש אדר ב' תש"ח

תהי' השורה הזאת לעד ביד הרה"ג מוהר"ר משה זאב פרידמן שליט"א, רב בנסויד ור"מ ישיבת "אוהל יעקב אלימלך" בדעעש וקפריסין. כשהתחילו הצרות באונגרי', גרשו אותו ואת ב"ב לאושוויץ, ה' ישמרנו וכל משפחתו הלכו לכבשן האש הי"ד.

לכן אבקש בזה, לעשות לו טובה, ולעזור לו בסידור ראשון וגם בפרנסה, כי הוא בא הנה מרומניה כפליט בעירום ובחוסר כל, והוא מטופל עם ב"ב בלע"הר וראוי לעשות לו כל מה שאפשר כיאות לתלמיד חכם כמותו.

בטוחני בזה, כי זכות המצוה של החזקת תלמיד חכם ירא שמים ובן טובים, תשפיע על כל העושים והמעשים שיתברכו בשפע ברכה והצלחה ובכל מיל' דמיטב, ומי שאמר לעולמו די יאמר לצרותינו די.
באתי עה"ח ביום הנ"ל

חיים מאיר הגר בהרה"צ מוהר"י זצללה"ה מויזניץ

(מא)

כן אמרתי גם דרשות מענינא דיומא בשבתות ובחגים, וב"ה הצלחתי בזה גם פה. וב"ה בכל מקום שהגעתי הקמתי ישיבה, (גם ברומניה אחרי השחרור הקמתי ישיבה ועשרות בחורים למדו בה, וגם פעלתי שהישיבה שלי קבלה דרכונים מצרפת ע"י פועלי אגודת ישראל, אבל כאמור, אני עזבתי את רומניה אבל בעזרת הדרכונים הללו, יצאו הרבה צעירים ומבוגרים אחרים מרומניה, ובזה עזר לנו גם האדמו"ר מדעעש מרן רבי יוסף פאנעט זי"ע, שנמלט מרומניה לצרפת והיה אז בגולת צרפת, ביחד עם פועלי אגודת ישראל, כן עזר בזה הרב ר' משה בנימין קליינמן ז"ל).

בזמן ישיבתנו בבית העולים, היו מאורעות ופרעות בא"י, וגם היו הפצצות מהאויר, וירדנו בכל פעם למקלטים פתוחים, לתעלות שנחפרו במחנה יחד עם הילדים.

בפסח תש"ח עוד היינו במחנה העולים, ועשינו סדר בצוותא כל המחנה יחד בחדר האוכל, ושמענו אז, שחיפה שוחררה ע"י ישראל, כי המנדט האנגלי עמד להסתיים אז ולאט לאט עזבו האנגלים את הארץ, מקודם יצאו מחיפה, ואז התחילה מלחמה זעירה בין היהודים לערבים בחיפה, ויד ישראל היתה בעז"ה על העליונה.

אני הייתי המסדר של הסדר במחנה, ובאמצע ליל הסדר, אמרתי לקהל ולמנהל המחנה: לחיים רבותי!
(עמוד שיא)
היום שוחררה חיפה, מחרתיים תיפול יפו לידינו בעזהי"ת.

וראה זה פלא, ככה זה היה, האצ"ל התרכזו סביב יפו שהיו בו שמונים אלף ערבים, המלחמה היתה קשה, כפי שנודע לי, אנשי ההגנה התנגדו למבצע הצבאי הזה של האצ"ל ביפו, וזוכרני ששני המחנות - האצ"ל וההגנה עמדו זה מול זה, והיה חשש גדול ששני המחנות יקומו זה כנגד זה, ויצאו רבני תל אביב, ודיברו על לב שני המחנות, וכך הגיעו לידי הסכם, וב"ה נפלה גם יפו בידינו, והערבים ברחו ועזבו את בתיהם.

אח"ז ביום ה' באייר לאחר סוף המנדט הוכרזה המדינה, האצ"ל ולח"י ושארי אנשי המחתרת התפרקו מנשקם ונהיה צבא אחד.

כמובן שהתקפת הערבים לא התבוששה לבוא, אז נפל גוש עציון ונפלה גם העיר העתיקה ביד האויב, לקחו בשבי חלק מתושבי העיר, ביניהם היו גם ידידי ראובן שפאנייער ז"ל שגר אתנו ביפו.

(מב)

והנה כל פרשת מלחמת השחרור היא פרשה ארוכה מדאי, וא"א לכותבה כאן בקיצור, ואני עוזב זאת להיסטוריונים שלנו, אבל ברור שחשוב שיכתבו ענין זה בדייקנות ובלי סילוף עובדות, ובעיקר להדגיש את חלקה הארי של היהדות הדתית ג"כ במלחמת השחרור.

אח"ז, קבלתי מהסוכנות הודעה, שאני יכול ללכת ליפו לקבל שיכון, נתנו לי רשות ללכת לבחור לי דירה, נכנסתי לתחומי יפו שהיתה מוקפת בגדרי תיל, הבתים היו הרוסים ומנוקבים מהכדורים של המלחמה הקשה, בתים ריקים מתושביה הערבים של יפו, וחיילים חמושים מסתובבים ברחובות, אבל זה יהודים.

וראה זה פלא, שוב אותה ההרגשה, כאן ביפו כמו ההרגשה אחרי השחרור מהיטלר ימ"ש, שבאנו אז הביתה, וראינו כיצד בתי היהודים ריקים מתושבים, רהיטים למאות ואלפים וספרי קודש מתגלגלים הרצפות ובמחסנים, אותה התמונה היתה גם ביפו, אבל ההבדל גדול, שם היו הבתים ריקים מיהודים, וכאן הבתים ריקים מערבים ב"ה, השמחה גדולה שאנחנו בארצנו הקדושה, והשונאים שלנו - הערבים ברחו והאנגלים עזבו, ואנחנו ב"ה בעלי-בתים המשוחררים, אבל הכאב נורא ואיום, בעת שנזכרנו ששם הבתים היו ריקים מיהודים ותושביהם נשרפו ונחנקו ר"ל, אבל כאן, השונאים ברחו ועודיהם חיים ימ"ש לדיראון עולם בארצות אחיהם הערבים, ואנו זקוקים עוד לרחמי שמים, שומר ישראל שמור שארית ישראל, והפליטים הללו עם אחיהם מארצות ערב זוממים כידוע שוב ח"ו נגדנו, ובכל הזדמנות הם מכריזין על כוונתם להשמיד ח"ו את עם ישראל. אבל אנו בטוחים בעזהי"ת, שכשם שהקב"ה עזר לנו עד עתה, כן אל יעזבנו ואל יטשנו עדי נזכה לגאולה השלימה בב"א.

- בדרך אגב הנני נזכר, כי כשבאתי ליפו לחפש לי דירה, ויפו עוד היתה אז מוקפת בגדרי תיל, ובלא רשיון מהצבא לא היה יכול שום איש להיכנס לשטח יפו, ואני אף שנשלחתי ברשות הסוכנות לחפש לי דירה, אבל רשיון לא היה לי, וכמובן עצרו אותי החיילים הישראליים, והובילו אותי למפקדה שלהם שהיתה אז ברחוב פוריה. הם חשדו בי, אולי אני מרגל, והתקשרו בטלפון אל מחנה העולים בנתניה, ומשם אישרו שהרב פרידמן הוא הרב שלנו כאן במחנה וכי אנחנו נתנו לו רשות ללכת לבחור לו דירה, רק אז שיחררו אותי מהמפקדה. וכמובן, ההרגשה שלי היתה טובה ב"ה, אחרת מכשהייתי אסיר בזמן השואה ואחרי השחרור ברומניה, שם הייתי אסיר בין אויבים ושונאים, וקבלתי מכות רצח, אבל כאן הייתי שעתיים אסיר בין אחינו בני ישראל, זו היתה ההרגשה הטובה שלי.

(מג)

כעת אדבר קצת ממה שאמרו חז"ל (ברכות ה' ע"א) כי ארץ ישראל נקנית ביסורים, חוץ מהיסורים שסבלנו עד שבאנו לארץ הקדושה בימי השואה ר"ל, התחילו היסורים גם מנגעי בני אדם בארץ ישראל, קבלתי דירה ביפו על הגג, היות שהסוכנות נתנה דירה לכל משפחה חדר, ומטבח משותף לשלשה או ארבעה משפחות ביחד, וכמובן, אני לא רציתי שותפות במטבח, אזי אמרו לי, אם הינך רוצה להיות במטבח לבד, לך למעלה על הגג, שם יש לך מטבח לחוד עם שני חדרים, חדר אחד סידרתי תיכף לבית הכנסת, ואצלי היה המנין הראשון שאירגנתי בס"ד עם שלוש מאות משפחות הראשונות שבאנו ליפו, המקום כמובן היה צר, עד שלקחתי אולם גדול ע"י הבית שלנו, וסידרתי שם שיהי' בית הכנסת לשם ולתפארת עם מאות מתפללים.

בר"ה וביוהכ"פ היה מלא עד אפס מקום, וכמובך אני הייתי הבעל תפילה והתוקע ומובן שבלא שום תשלום, הקהל לא שילם אפילו עבור המקומות, כן קבלתי חוזה על המקום בתור בית כנסת אצל
(עמוד שיב)
הסוכנות, וסידרתי שם גם בית ספר, לקחתי מורה - מלמד, על חשבוני, שישן ואכל אצלי, ולמד עם תינוקות של בית רבן.

אבל לדאבוני היו מאחינו בנ"י לטשו עלי עין, שאני עושה כאן מהפיכה שלימה, שאני מלמד את נערי בנ"י תורה ויר"ש, כפי הנהוג מדור דור, ולא כפי החדשים מקרוב באו, אשר לא שערום אבותינו, ושמעתי מאחורי הפרגוד: תדע הרב פרידמן, שפעולתיך הם למורת רוח המנהיגים, ושירדפו אותך עבור זה ח"ו עד חרמה, ואפי' הס"ת שהבאת לביהכנ"ס גם יקחו ממך, (הס"ת השאלתי מביהכנ"ס "מאה שערים" אשר ברחוב יונה הנביא, ע"י הגבאי מר ברגר הי"ו).

אני לא חשבתי שהדברים נאמרים ברצינות אמנם הדבר לא איחר לבוא, פתאום אני שומע, שהאולם שבו התפללנו נמסר לארגון אמהות עובדות, ועלינו לצאת למקום אחר, אני פונה לפקיד הסוכנות, הלא חתמנו על חוזה, אני והגבאים ושילמנו שכר דירה כפי אשר הטילו עלינו, פקיד הסוכנות טוען, אנו מוכנים לתת לך זאת. אבל ישנם גורמים אחרים שמתנגדים לכל פעולתיך.

וביום בהיר אחד, אני רואה שבאים מהנוטרים ושמים מנעולים חזקים על אולם בית הכנסת, אנחנו התנגדנו לזה, אבל מה כוחנו נגד אנשים מזוינים בקתות ורובים, התרגשתי מאד עד לידי סכנה, וירקתי ממש דם מרוב מרירות, שכה יעשה לנו בארה"ק, רבש"ע, היכן אני, הלא בין אחינו בשרנו, האיך אפשר להיות דבר כזה, בית כנסת שכבר כמה חודשים מתפללים בו מאות יהודים יסגר על מנעול ובריח ע"י שוטרים "יהודים" ברובים ובקתות, זה ממש איום ונורא !.

(מד)

אבל כאמור, לצערנו המציאות היא מציאות, ואין לנו שוב איפה להתפלל, הלכתי אל מרן הגה"ק האדמו"ר ר' אהרן מבעלזא ז"'ע, שהיה גר אז ברחוב אחד העם בתל אביב, ושאלתי את פיו מה לעשות ואמרתי לו כי אני רוצה להגיש משפט נגד כל הגורמים, אמר לי האדמו"ר: למשפט חילוני אל תלך, לדין תורה להרב הראשי דאז הרב אונטרמן אני מסכים, וכך הגשתי דין תורה, והרב הראשי נתן קודם לכל פסק, שבימי הימים הנוראים א"א לסגור בית כנסת, ובפרט שהתפללו כבר כמה חדשים מקודם ולכן יפתחו קודם את בית הכנסת, ואח"ז נדון מי צודק. וכן היה, הבית הכנסת שוב נפתח.

אח"כ היו שוב משפטים על משפטים, עד שבאנו לידי הסכם עם כל הגורמים בנוכחות נציג משרד הדתות וארגון אימהות עובדות והאפוטרופוס לנכסי הנפקדים והרבנות הראשית ואנכי, והסכמתי שאנחנו נקבל בית הכנסת אחר, שהוא נמצא עכשיו ברחוב שדרות ירושלים 38, ומאז אנחנו ב"ה מתפללים בו, וברכתו של מרן האדמו"ר מבעלזא התקיימה, שאמר לי בזה"ל: "אני מאחל לך שכל השונאים שלך יתהפכו לאוהבים", ובאמת כן היה, שמאז יכלתי לעבוד ביתר שאת במקום החדש להרמת קרן התורה והיראה ביפו, ובסידור שמירת השבת בחנויות, במסעדות וכדו' שרובם ב"ה סגורים ביום השבת, וד' הניח לי מכל אויבי מסביב.

אודה לד' על החסד הגדול שעשה לי הקב"ה, צדיק גוזר והקב"ה מקיים, שנתקיימו דברי רבינו זי"ע, שאמר, אל תדאג, כל שונאיך ישלימו אתך, ממש ניסים ונפלאות, כפי שאמר כן היה, וקשה לי ממש להאמין למראה עיני ואני מביט אחורנית, איך נתגלגלו הדברים, איך גלי הים של הצרות חרפות ובזיונות מכל הצדדים עם הרבה גורמים גדולים ונוראים שהיו לי, כולם כלו מאליהם כבועת סבון.

(מה)

באותה עת התעוררו כמה מראשי התושבים ביפו, הגבאים וחשובי החרדים וכתבו מכתב אל הרב הראשי לת"א דאז, הרה"ג רא"י אונטרמן (זצ"ל). ובו תיארו קצת את עבודתי עמהם וזה לשונם שם :

באנו בבקשה אל מול כבוד הדרת גאונו שליט"א. היום שאנו פה שלש חודשים, לערך שלש מאות משפחות, ונצרך לנו כעת ציוד לבית הכנסת, וגם יש לנו פה מרן הרב הגאון מו"ה משה זאב פריעדמאן האבדק"ק נאסויד שליט"א, אשר הוא לבדו הגבר אשר הולך לפנינו, להורות לנו דרך הישרה, על פיו הם הדברים הנוגעים בעניני הלכה למעשה, וגם דרש ידרש לנו בעיתים קבועים מעניני דיומא, אמנם, היות שאנו עולים חדשים אין ביכולתנו לשלם לו משכורתו הראוי לו. על כן בקשתנו שטוחה אל מול כבוד הדר"ג שליט"א שיואיל בטובו להתקשר עם המוסדות הממונים על החזקת הדת שיקציבו לו משכורתו המגיע לו וכו'...

ואכתוב דבר מעניין, עבריין אחד, לא סגר מפעלו בשבת, ואני סידרתי ע"י הרבנות הראשית והעיריה שקיבל קנס סכום כסף ניכר ע"י בית המשפט, ועברה שנה ולא שילם את הכסף, בא אצלו שוטר ואמר, שיש לו צו להעבירו לבית הסוהר, והוא גם נכה, והוא ישב
(עמוד שיג)
בבית הסוהר כששה ימים, כשהשתחרר ואני בא הביתה, הנ"ל עומד על יד ביתי ורוצה ממש להרגני, הוא צועק: ע"י הרב הזה אני ישבתי בבית הסוהר, וכמובן הייתי ממש בסכנה גדולה, ובמקרה היה אז אצלי דודי הגה"צ ר' יואל זיסמן מערץ [זי"ע] עם בנו הרה"צ החסיד מוהר"ר יחזקאל שרגא [זי"ע] שבאו אז מוויען, ובאו אז לאר"י ביחד עם האדמו"ר מסטמר שליט"א.

וסיפרתי להם הענין, ובמקרה אז ירד הרה"צ ר' יחזקאל שרגא הנ"ל, עם אביו שליט"א. ולקחתי עבורם טקסי, אמרתי להם, זהו האיש שרוצה ח"ו להרגני. והביטו בו, כדוגמת שמצינו בחז"ל (שבת ל"ד ע"א): "נתן עיניו בו ונעשת גל של עצמות", ובדרך נפלא, באמת אח"כ נעשה לי אותו האיש ל"אוהב", וכעת בעת שאני הולך ברחוב ואני נפגש אתו, הוא מקדים לי שלום, ואנחנו בידידות טובה.

חסדי ד' כי לא תמנו, שגם החילונים שומעים לדבריי לגבי סגירת החנויות בעש"ק בזמן, וכשאני הולך לפני זמן הדלקת הנרות לביהכנ"ס ורואים אותי, סוגרים את התריסים.

ואנחנו מקוים שעוד יבוא זמן שכל אחד אפילו אחינו החילוניים יכבדו את התורה והמצוות וישמרו את השבת ונזכה לגאולה השלימה בב"א.

הלקח והמוסר מכל הענין הזה הוא, שהאמונה והבטחון בהשי"ת ובצדיקי הדור נותנים כח ואומץ לאדם, שיוכל לקבל את כל היסורים והרדיפות, כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים ט. ב.): ד' מה רבו צרי, רבים קמים עלי וגו' ואתה ד' מגן בעדי כבודי ומרים ראשי וגו' כי הכיתה את כל אויבי לחי שני רשעים שברת, ועוד כיו"ב פסוקים המרמזים שע"י הבטחון והאמונה בהשי"ת יכול האדם לעבור את כל הרדיפות וגלי הצרות מבחוץ ומבפנים, עד שהשי"ת יניח לו מכל אויביו, קושטא קאי, והשונאים כלים מאליהם בעזהי"ת והאמונה בדבריהם של צדיקי הדור, שכפי אשר יגזרו כן יקום וכדכתיב (שמות יד. לא.): ויאמינו בד' ובמשה עבדו, כל המאמין בעבדי ד', כאילו מאמין בהקב"ה בעצמו, וצריכים להידבק בצדיקי אמת ובבטחון ואמונה בהקב"ה, והקב"ה יהפוך וימתיק הדינים בשורשם והכל יתהפך לטובה ולחסד ולרחמים גדולים ומרובים.

(מו)

כן אני צריך להדגיש כאן, שאני נותן תודה להשי"ת, שזכיתי ג"כ אחרי מאבק קשה על טהרת המשפחה ביפו, שאני עומד כעת בראש ועדת טהרת המשפחה ביפו, שארגנתי ויזמתי ואספתי את הרבנים ובע"ב שיחיו להעמיד אותם על חומות המצב ביפו, שעיר גדולה לאלוקים קרוב ל-100,000 נפשות כ"י לא יהיה להתושבים מקוה ובית מרחץ משוכלל להתושבים, וכי לא תהיה כהנת כפונדקית?! וישבנו כמה ישיבות ושלחנו מכתבים עם פרטיכלים עם ההחלטות מהישיבות שלנו לכל הגורמים, וראיתי שדברי הם כקול קורא במדבר, גם אצל רבני העיר בדחיות של לך ושוב.

אירגנתי גם משלחת נשים אל המועצה הדתית והרבנות הראשית ולא החמצתי שום הזדמנות שגם הנשים ישמיעו קולן נגד העוול הנעשה להם, שח"ו באים עי"ז למכשולים רבים, אם המקוה טהרה היא במרחק מביתם, וב"ה שלא התייאשתי ועמלי גמל פרי, וב"ה כעת מתנוסס לו בית מרחץ ומקוה טהרה עם חדרי זיעה מכל המינים, שהוא אחד מהמקוואות המפוארות בעירנו ב"ה. ואנו מבקשים מהקב"ה כדברי ר"ע (יומא פ"ה ע"ב): מה מקוה מטהר את הטמאים וכו', אף הקב"ה יטהר את לבם של ישראל לאביהם שבשמים.

כתבתי גם פרשת המקוה טהרה ביפו, להראות ליו"ח שיחיו ולפני כל עם ועדה, שאסור להתייאש ולקבל ח"ו רפיון בכל מה שרוצים להשיג, כי אין לך דבר העומד בפני הרצון. ואם מתייגעין ופועלים בלי הרף מצליחים, ולהכל צריך אמונה ובטחון בהשי"ת, ובפרט אם הענין הוא דבר מצוה אמרו חז"ל (שבת ק"ד ע"א) : הבא לטהר מסייעין לו, ובמיוחד אם המדובר הוא ממש בענין של טהרה - מקוה טהרה.
ואני מבקש מכם שתעבדו בענין טהרת המשפחה במסי"נ לדבר על לב שכיניכם ומקיריכם שישמרו על העיקר הגדול ביהדות, היסוד של קדושת עם ישראל - טהרת המשפחה, והשי"ת יהיה בעזרכם.

ובעת כתבי בענין המקוה, באתי לנכון להוסיף כאן, כי גם בזה המאבק עדיין לא נסתיים אז לגמרי, ועוד שנים רבות ניהלתי מאבק ממושך, על מנת שיהא בכל בקר מקוה טהרה חמה, ובשום אופן לא הסכימו במועצה הדתית לסדר זאת, אמנם לשב"ק היה איזה הסדר לזמן קצר ממש, (כמחצית השעה משעה 6 עד השעה 61/2) אבל במשך השבוע לא היה כל אפשרות למקוה חמה, עד שבשנת תשמ"א לאחר מאבק ממושך זכיתי ב"ה לזה בעזרת הממונים, יו"ר מחלקת טהרת המשפחה במועה"ד הרה"ח ר' מנחם קלוגמן נ"י והרה"ג ר' חיים זילברשטיין שליט"א, וזאת כאמור לאחר מאבק ממושך של יותר משלושים שנה.

וכעת לאחר שכבר יש מקוה טהרה ביפו בשבת ובחול, יכולים לבוא הרבה יהודים דתיים וחסידיים
(עמוד שיד)
לגור בעירנו יפו וזה ברור שאם יבואו הרבה דתיים וחסידים ליפו, נוכל לפעול יותר ויותר להרמת קרן התורה והקדושה ביפו.

(מז)

באדר ב' שנת תשכ"ה קבלתי מכתב מחבורת בחורים מישיבת חידושי הרי"ם בת"א ששכנה אז כבוד ברחוב פרץ, ובראשם מהבחור צבי אלימלך פנט (כיום האדמו"ר מקוסון) בנו של הרה"ג ר' חיים אלתר פנט זצ"ל, וחתנו של ידידי הרה"ג ר' אפרים זלמנוביץ שליט"א רבה של עכו (לשעבר), שהם מעונינים שאלמוד אתם שו"ע יו"ד ח"א ללימוד ההוראה ואו"ה. נעניתי לבקשתם, ולמדתי אתם זמן רב כאן ביפו בביהכנ"ס המרכזי, ואני מחזיק זאת לי ב"ה לזכות גדולה מאוד, לזכות לתלמידים חשובים כאלה מהישיבה הקדושה הנ"ל. וכאמור גולת הכותרת והעונג של פעולותי בארה"ק היה, שזכיתי ללמוד עם חבורת בני הישיבה של ישיבת חידושי הרי"ם כאן ביפו.

ומאד כואב שהישיבה החשובה הזאת, שאני עוד זכיתי להשתתף בהנחת אבן הפינה של הבנין ברחוב פרץ "ברוב עם הדרת מלך", וקול התורה היה נשמע בה יומם ולילה, נמכרה לעניני חול, וקול התורה נדם במקום זה. וכואב הדבר שהשכונות הדרומיות של תל אביב ויפו התרוקנו מיהודים דתיים, מי אינו זוכר את בית החסידים דגור ברחוב הקישון, שהתפללו ולמדו בו כמה וכמה מנינים של יהודים ת"ח וחסידים עד קרוב לצהרי היום, וכהיום מתלבטים קשות למצוא מנין אחד ביום, אני עברתי ברחוב הזה לפני כמה זמן ומקום זה שפעם היה שוקק מחסידים ואנשי מעשה, וכהיום לא ראיתי כמעט אף צורה יהודית אמיתית. צריכים לעשות כל מה דאפשר שהיהדות הדתית החסידית תחזור לת"א ושכונותיה, כפי שפועל בכיון זה מרן כ"ק אדמו"ר מגור שליט"א, והוא פועל בכיוון זה בכמה וכמה מישורים, והשם יצליח דרכו, והדבר בהחלט אפשרי, וכפי שראיתי בעצמי את פעולותיו הברוכות של האדמו"ר שליט"א בכמה מקומות בארץ, ובמיוחד בערד, שהיא עיר חילונית לגמרי, ועד לפני שנים מועטות לא ראו שם כמעט שום יהודי דתי, וכפי שנוכחתי מכמה וכמה שנים ששהיתי שם לצרכי ריפוי שהיה שם כמעט בלתי אפשרי להשיג אוכל כשר וכהיום, במשך שנים מועטות, התחוללה שם מהפכה גדולה ביזמתו של כ"ק האדמו"ר שליט"א, מקודם כל, הקים שם ישיבה, לאחר מכן הקים כולל אברכים, ובנה שם בית מדרש גדול ומפואר, אשר לומדים בו כעת קרוב למאה אברכים כ"י, ומקוה מפוארת בבנין ביהמ"ד, וכעת כבר נפתחו שתי כיתות של ת"ת לתינוקות של בית רבן, צרכניה שנמכרים שם מצרכים כשרים לכל תושבי ערד, והתיירים והמבריאים שמגיעים למקום, וכן מסעדה שמתנהלת כיום בעזרתה של ישיבת חידושי הרי"ם בת"א.

וכהיום, בכל מקום שתזוז, תראה צורה חסידית בערד ובאמת כבר פעלו שם רבות בכל השטחים, וגם אני הייתי בש"ק פי' חיי שרה שנת תשל"ח אצל האדמו"ר שליט"א בביתו בערד. והתענגתי על דברי תורתו הק' במשך כל השבת, ובס"ג כיבד אותי לומר ד"ת וסירבתי כמובן מפני הכבוד, אח"כ נתן לי לברך ברכת המזון על הכוס ואמר לי מאמר חז"ל (ב"ר פרשה ס. יא.): יפה שיחתם של עבדי אבות מתורתם של בנים וכו'. כלומר שברהמ"ז שברכתי עדיף על הד"ת שלא אמרתי, ודפח"ח. ובפרט בטהרת המשפחה, שפעם המקוה היחידה בעיר היתה פתוחה בקושי זמן קצר, והיום מרוב העומס היא פתוחה עד השעות המאוחרות של הלילה, וגם המקוה לגברים נפתחה רק בעזרתה של הישיבה מחסידי גור, ועד אז לא רצו בשום אופן לפתוח באמצע השבוע את המקוה לגברים, וכיום יש כבר ב"ה מקוה נוספת בבנין ביהמ"ד.

וגם כאן בת"א, הורה כ"ק אדמו"ר מגור שליט"א לפתוח ישיבה, שהיום היא נמצאת בדרום תל אביב ברחוב הקונגרס, וקול התורה נשמע שם ברמה, ורבים מאלה שעוד גרים בסביבה מתענגים בה.

ואנחנו כולנו מתפללים שהשי"ת ירפא ויחזק את כוחו של מרן כ"ק אדמו"ר שליט"א מגור ברפואה שלימה במהרה, ויתן לו עוד כח לעשות רבות ונצורות בארצנו הקדושה להרמת קרן התורה והיראה אכי"ר.